07:00
מאוד לא רציתי להתחיל את יום רביעי. דקה לפני שפקחתי עיניים,
דמיינתי שאני כבר בבוקר שאחרי, עוצם עיניים שוב, כשכל עצם
מגופי מברכת על הרפיון המוחלט. חמש שניות לתוך העונג זימזם
השעון המעורר. ידיעות אחרונות כבר חיכה מאחורי הדלת. רפרפתי
במהירות שמא פספסתי ידיעה מרעישה יום קודם, באתר של המדינה.
רווח לי קלות, כשהבחנתי ששוב הצלחנו להיות הראשונים כתמיד.
הכנתי מהר את הציוד ליום המפרך הצפוי לי. דיאט קולה (שזולי
האחות קוראת לו: נו, הבאת את התרופה היום?), סקראבס מגוהצים
למשעי, אגס, כמה מלפפונים לרעב של הלילה ואת התיק שמכיל כמעט
חצי דירה. רצתי להתרחץ, ולא שמתי לב איך הזמן רץ. אני עומד
לאחר למחלקה. שוב.

08:50
מיכל כבר המתינה במחלקה, גם היא עקפה את ישיבת הבוקר בנון
שלאנטיות. התחלנו להריץ את העבודה במחלקה. התינוקות בחדר שבע
עדיין לא הצליחו להתגבר על נגיפי הברונכיוליטיס שכרסמו
בריאותיהם. הם הורידו סטורציות, נזקקו לחמצן וההורים התבעסו
שוב כשבישרתי להם: אתם נשארים עוד יום בבית האלוהים. לעתים
הרגעים האלו מזכירים לי את השירות הצבאי, כשרציתי לצאת כל כך
שבת ונתבשרתי שאני דופק אותה בבסיס. הזמן טס בבית האלוהים,
כשהעומס אף פעם אינו מרפה. בצהרי היום נקראתי לישיבת הנהלה,
ואיך לא שמתי לב שאני עומד לאחר לתורנות המיון.

15:50
הסניור הכין אותי נפשית: המיון נראה כמו פיגוע המוני. לאור
החודשים הקטסטרופליים האחרונים שם, קשה לומר שהנדתי עפעף. אבל
הוא צדק: הורים זועמים המתינו לאישפוז, אחרים המתינו לתוצאות
מעבדה, והשאר סתם הצטרפו להמולה כמנהג המקומיים, והחליטו שעוד
צווחות באמת יזיזו משהו. אני כבר לא מתווכח איתם, ומעדיף לתת
לאחיות להתנצח עם גסויות רוח. הוונוס מרוקנוס שלי נשאר כך במצב
נורמוטנסיבי, בלי כל חשש לדיסקציה מדממת שלו.

17:15
בעודי מאשפז עוד ילד, אני רואה בזווית העין את רועי. לא הייתי
בטוח שהוא יצטרף לתורנות. היו לו כל כך הרבה חששות. "אני כל כך
רחוק מזה, רק שנה א' רפואה" הוא הפטיר לעברי, "זה רק יבעס אותי
יותר". ידעתי שבעוד 14 שעות, כשניסע הבייתה, הוא יחשוב אחרת
לגמרי. בינתיים אפרת הסטאז'רית ירדה מטיפול נמרץ והצטרפה
לשבאנג במיון. אני אוהב לעקוץ אותה קלות על שיירי המבטא
הסקנדינבי שנותר לה, כשעלתה בגיל 8 מקופנהגן. וכך בילינו את כל
התורנות בפרצי צחוק בלתי נשלטים.

20:30
מצחיק איך רואים את החיים האמיתיים בבית החולים, וכמה העולם
קטן. צורף, הפראמדיק האחראי איתו עבדתי חמש שנים במד"א רמת גן,
הביא את הקטנה היפיופה שלו במצב בינוני לחדר המיון. אישפזתי
אותם כשאני מנסה להרגיע את איריס אישתו שהכל יהיה בסדר. דאגתי
לבקר אותם כל שעה. באחת הפעמים איריס, שמלמדת באותו בית ספר
יסודי בו למדתי בילדותי, סיפרה על כנס מחזורים שבו הציגו שלושה
סלבס בוגרי בית הספר. היא אמרה שהייתי אחד מהם. אבל אני לא
מרגיש חלק מהמשחק הזה. 'סלב' זה אחד שכל הזמן חוגגים את קיומו,
ולמה, כי מה יש בו? הוא עצמו לא חש את החגיגה הזו, אלא רק את
ההבדל העצום בין החגיגה החיצונית למציאות הפנימית העלובה שלו,
וזה דיסוננס בלתי פתיר.

23:15
מיכאל הרופא הבכיר נראה הרוס מעייפות. לך הבייתה כבר, הפצרתי
בו. בפעם הראשונה מזה הרבה חודשים מתישים, המיון היה רגוע
יחסית. ידעתי שזה מבשר רעות. חוק מרפי מצליח תמיד להעכיר כל
שמחה. אמרו לי: אל תדאג, יכול להיות יותר גרוע. לא דאגתי,
ובאמת נהיה יותר גרוע. ואכן לא חלפו דקות ארוכות עד שהמיון
הופצץ בהורים מבוהלים על ש"החום עלה לפני שעה ל- 37.5". לעתים
עצוב לי שלא צריך להוציא רשיון לגידול ילדים. העבודה הייתה
נראית אחרת לגמרי, מהנה הרבה יותר.

06:15
ישועת ה' כהרף עין: המיון נרגע אבל כוחי הולך ודל. אחרי
ששיננתי באוזניו את כל ערכי המעבדה, מאלף עד תו. וכפי שהבטחתי
לו, רועי כבר יודע את הערכים של כל ההפרעות האלקטרוליטריות, כל
הדיפרנציאל בספירת דם, ואפילו איך מתארים נכונה צילום חזה.
ראיתי שהוא כבר מותש ושלחתי אותו לישון. ניצלתי את 90 הדקות
שנותרו לי לפני ישיבת הבוקר לשים את הראש. להירדם ברור לי שכבר
לא אצליח, אבל העצמות הכואבות, השרירים המתוחים חיכו כבר 25
שעות לרפיון מוחלט רגע לפני שהם שוברים את הכלים.

09:30
אני כבר אפרוח מרוט נוצות כשאני 28 שעות כבר על הרגליים. ישיבת
הבוקר בה יש מנהג של קבע - לשפד אותי על ימין ועל שמאל משל
הייתי פלנקטון או לחילופין ברווזון מכוער במטווח - עברה בשקט
יחסי. אני כבר מזמן יודע שבכל אצבע מאשימה, יש 3 אצבעות
שמופנות כלפיך, ולכן אני כבר לא חוזר הבייתה עם דמעות, נותן
לעלבונות להיכנס מאוזן ימין ולצאת מיד מאוזן שמאל ובקצרה להרים
אצבע משולשת ושיקפצו לי כולם. כן, אני רופא חרוץ, מסור אמפטי
ואוהב. וזה לא מעט.

נותרה לרועי עוד שעה עד לאוטובוס שיחזיר אותו לאימא הלחוצה
שאינה מסוגלת לשחרר אותו מהרחם. התיישבנו בארומה לארוחת בוקר
של בריאות. הוא כבר התרגל לכך שרוב התפריט שלי מכיל מוצרים
שצומחים מהאדמה, או כאלה שהייתה להם אימא אבל עם לא יותר מ-5
אחוז שומן. בשעה ה-28 לעירנותי החצויה ראיתי את הניצוץ בעיניו
שמחכה כבר להציל, לרפא, לטעת תקווה. הוא הכניס את הסטטוסקופ
לתוך התיק בחרדת קודש. נראה לי שהוא רק מחכה לפעם הבאה בה ישיב
אותו לצווארו כדי להיות, ולו לכמה שעות, מאחורי הסטטוסקופ.