08:50
אתה מגיע? שואל אותי אלון, "אני בחניון" השבתי לו בשיא אי
החשק. מאוד לא ששתי להתחיל את היום הזה. חמישה ימים לתוך חודש
הבחירה שלי במחלות זיהומיות, חודש בו אני אמור להימצא
בהשתלמות, שוב שובצתי כמחליף במחלקה המזרחית. אני מאוד לא אוהב
להיות שם.
כבר שלוש שנים, מאז תחילת ההתמחות, שלא עבדתי באותה מחלקה.
הייתי במחלקה המתחרה מאז ומתמיד, וכך טוב לי. התחברתי לאנשים,
התחברתי למקום, ולמדתי שלא לאהוב את האחיות חמורות הסבר
במזרחית. וכך, הגעתי כמחליף למחלקה, לעוד יום עבודה מפרך
שיתחבר לו לתורנות אימתנית שתסתיים רק בעוד 26 שעות.

כרגיל, שוב איחרתי. הצוות כבר החל בהעברת המחלקה, ואני בחוסר
התלהבות רושם את הנתונים מהלילה האחרון, ונחרד: 140 אחוזי
תפוסה במחלקה, רק שני מתמחים. כבר ידעתי שהביקור הזה לא יסתיים
לעולם.

10:30
קשה הרבה יותר לבדוק ילדים מורכבים כל כך, שלא פגשת מעולם.
בחלוקת הילדים, זכיתי בכל חולי הסי.אף, בחולי הסרטן, ובחולים
נוספים מהרשות הפלסטינית שהשד יודע מה אין להם. עברתי מערכה
מערכה, ווידאתי את מינוני התרופות, תיקנתי טעויות שנעשו בימים
קודמים לאישפוזם, ובשלב מסויים הרגשתי שכבר אין לי כוח. היום
הארור הזה רק התחיל. מה לעזאזל קורה לי? אני חייב להתעשת.
החלטתי לקחת טיים אאוט של 10 דקות, יצאתי לקניון ורכשתי לי כוס
הפוך גדול מארומה, על חלב דל שומן עם המון קצף וסוכרזית.
התמלאתי באי אלו אנרגיות, וחזרתי למחלקה לסיום הביקור.

13:00
הרופאה הבכירה שוב איחרה, ההורים כועסים, האחיות רותחות
כשהביקור הגדול עדיין לא החל. הרשיתי לאסף לפצוח עמה בביקור על
החדרים עליהם הוא מופקד וניצלתי את זמן ההמתנה לכמה השלמות עם
אייל, חברי לספסל הלימודים. ביקשתי שיערוך לי בדיקות דם
שגרתיות, ועל הדרך שיחתום לי על אישור רפואי למכון הכושר.
כששבתי למחלקה, הבכירה כבר סיימה את הביקור שלה על הילדים של
אלון. ראיתי שהיא כבר מותשת בעצמה מהעומס במחלקה, וידעתי שהסבב
איתי יהיה קצר יותר. גיליתי נחישות, העברתי לה את כל הנתונים
החשובים, ואכן בתוך כשעה סיימנו לעבור על כל הילדים.

16:00
התורנות החלה. הפעם הייתי תורן מחלקות, כשאני מופקד על כל 7
מחלקות בית החולים. במיון שהתה כלנית. הייתה לה זו תורנות
המיון הראשונה, ואייל כבר התחנן שארד לעזור לה ככל האפשר.
בינתיים הקבלות לא הפסיקו להגיע מהמיון. עוד פנאומוניה, עוד
ברונכיוליטיס, עוד צליעה, עוד ילדים לאחר ניתוחי לב. נותרו עוד
12 שעות לבוקר המיוחל. שרק יגיע כבר.

03:00
כלנית הביטה בי בעיניים עצובות. המיון מפוצץ, ומבלי שתבקש
התחלתי לתקתק עניינים. בדיקות דם, שחרורים, תוך שעה הצלחתי
לנקות את המיון, לאשפז את מי שהמתין, לשחרר את השטויות לבתיהם
ולהרגיע הורים זועמים. בחמש לפנות בוקר סימני העייפות ניכרו גם
עליי. עברתי שוב בין מחלקות בית החולים. הכל כבר היה רגוע. עוד
3 שעות והסיוט הזה ייגמר.

09:15
אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק
לי במתנה פרק חיים , הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול
.יתכן שכרגיל לא הייתי מתאפק ומשפריץ לכל עבר את כל מה שאני
חושב, אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר. הייתי מעריך
את הדברים לא לפי שוויים, אלא לפי ערכם. הייתי ישן מעט, חולם
יותר. אני מבין שעל כל דקה שאנחנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים
שישים שניות של אור. הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים. אם אלוהים היה מעניק לי
במתנה פרק חיים, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא
גם בנשמתי. הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים
להתאהב.

בחלוף השנים הרבה דברים למדתי מהאנשים. למדתי שכל העולם רוצה
לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה
במעלה ההר. למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר
הוא עומד לעזור לו להתרומם. כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד,
אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכשישימו אותי בתוך הארון,
למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או
זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שאראה את אהוביי. בגלל זה,
אני כל כך לא רוצה לחכות יותר. רוצה לעשות היום, כי אם המחר
אולי לעולם לא יגיע, וודאי אתחרט על היום בו לא הקדשתי מספיק
זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה והייתי עסוק מידי מכדי להגשים לכל
העולם בקשה אחרונה.

אני באמת רוצה. רוצה לשמור את אהוביי קרוב, רוצה ללחוש באזנם
עד כמה אני זקוק להם, רוצה לאהוב ולהתייחס טוב אליהם, להקדיש
להם זמן ולהגיד להם: "אני מצטער", "סליחה", "בבקשה", "תודה"
וכל אותן מילות האהבה שאני מכיר. אף אחד לא יזכור אותי בשל
מחשבותיי הנסתרות. וזהו, הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך. אחרי
שלושה סופי שבוע רצופים בבית חולים, אזכה להנות בבית, עם כוס
שוקו מתחת לפוך, שוכח מהכל. אני באמת אשתדל להשלים את החסר,
לדבר עם כל העולם, רגע לפני שיגיח שבוע חדש ומתיש. עוד 664
ימים להתמחות. מי לעזאזל אמר שהזמן טס?