האיש היה מאהב של מילים, פלירטט איתם, נגע בהם, המחיז אותן,
פירק אותן, הרכיב אותן באלפי חיבורים. מחשבותיו כל הזמן גאו
עלו ... אף פעם לא שקטו, אהב אותן בכל צורה, בכל שפה, אהב
לכתוב אותן, לצייר אותן, לשמוע את קולות הקדמונים על אבנים
ומערות...
ובימים עכשוויים במחשבים, בעיתונים, בספרים, במחברות, על
ניירות סתמיים וכרזות ברחובות, על מסעדות, חנויות וקירות בתים.
אהב להמציא מילים, להמציא שפות, כל פעם שהמציא מילה הרגיש שילד
למען האנושות ילד בעל ערך שיקל על התקשורת, היחסים בין האנשים
ויתן שם לסמלים ולצורות... יהיה אבן או מקטרת שלום בין אנשים
וגזעים.

יתן שם לתופעות טבע, לאותות שמחה או מצוקה, מלחמה או חוקי
מתמטיקה ואטמוספירה,
שפת התינוקות, שפת חכמים, שפת אילמים חרשים, שפות לטיניות, שפת
האינקה, ההגרופילים - ושפה שאף פעם לא פוענחה -  שפת האטרוסקים
! היתה לו הרגשה בצריך בו הוא גר שמאז שהוא זוכר את עצמו אהב
מילים, אי אפשר להסביר זאת לאדם חיצוני, חשב לעצמו. איך אסביר
לכולם, אפילו לאנשים זרים או קרובים, שמאז ילדותי אני חי
בתחושה שיכולתי לאכול אותיות, כל דבר שכתוב עליו - אני זקוק
לו, כל דבר חייב להיות עליו אות או מילה, כדי שאלבש, אוכל או
ארצה בו - מין תופעה כל כך מוזרה שרק סופרים, אנשי עט ומיני
מוזרים למיניהם מבינים. . . אין תופעה שכזאת אפילו לא בספרי
הפסיכיאטריה בני ימינו. איך אפשר להסביר איש שאוהב מילים
ואותיות - נושם אותם, חושב עליהם, יוצר אותם, חי איתם, מקים
עולמות, הורס עולמות. ובעיקר חי ונושם איתן ודרכן, הן ממלאות
כל וריד בנפשו ובגופו. כמו חמצן - כמו נרקומן לכל החיים שאיננו
נגמל, מזריק אותן לגופו ולנפשו, עף איתן בעולם, בעולם
הדימיונות, שמח איתן, עצוב איתן, מדמיין אותן, מפרש את עולם
המציאות דרכן, שומע אותן ועונה איתן. . . אפילו למוסיקה יש שפה
משלה ואותיות משלה, חשב לעצמו, אפילו התנ"ך כתב: "החיים והמוות
ביד הלשון".

כן הוא הכיר מצבים כאלו ששפה עשירה, מילה נכונה הצילה נפשות,
ומילה לא נכונה במקום ובזמן הצליחה לפגוע, להרוס ואפילו להרוג
אנשים.

וחשב לעצמו כמה על האנשים להיות זהירים בדברים, בשימושם בשפה,
ביחסיהם עם האחרים.

והתרבויות כל כך שונות, ובאזורים גיאוגרפיים שונים השפה שונה,
בסיביר ובקוטב יש 10-20 מילים שמתארות רק גשם וסוגים שונים של
שלג, ובארצות מדבריות ישנה מילה אחת - גשם - אין לה שימוש
יותר, אז לא המציאו יותר.

הוא היה באנגליה וכל רבע שעה של היום נתנו תיאור אחר של
מזג-אויר והגשם, והמקומיים ידעו על מה מדובר, והחדשים, התיירים
הזרים למדו, נוספו להם מילים.

הייתה בו קנאה אמיתית למשוררים - תמיד הם נראו לו הטובים
שבאומנים, אומני השפה, ידעו לומר ב- 2-3 מילים הרגשה, ביטוי
למצב, תיאור המצב, רגשי- חברתי...

מינימום מילים במקסימום רעיון... כמו משוואה מתמטית מושלמת, רק
שנעשתה ע"י מילים במקום מספרים.

חבריו תמיד צחקו עליו שהוא לבד, יושב בספרייתו עם ספריו, איך
יוכל להסביר למישהו שבחדר 3X3 מ' הוא רואה עולם, עולמות שלמים,
חיי אדם, מסתרי הטבע, אומנות, פילוסופיה, רפואה, שירה, ספרות
יפה, מסעות. כן הוא עבד כספרן, כן הייתה לו אשה שנפטרה, כן הוא
אב לשני ילדים גדולים, כן הוא אוהב לאכול טוב, להתלבש יפה,
לצאת להצגות ולסרטים, לבלות בבתי קפה, לנהל שיחות עם אנשים,
אבל אין לזה ממש הסבר ממשי כמו תהליך איטי ומתמשך עם השנים ועם
השינויים. הוא מעדיף את חדר עבודתו - שולחן הכתיבה שלו, והוא
מרשה לעצמו מה שלא הרשה לעצמו שנים, לחטוא בעט הכתיבה.

ולכתוב לצידם של אותם משוררים וסופרים שהעריץ בימי ילדותו,
ג'ול וורן, רומן גארי, הרמן הסה בלזק, אמילי דיקסון. לא -
לעולם לא יגיע לרמתם. הם כמו אוטוסטרדה יפיפיה במרכז העולם. .
.

והוא איזשהו שביל עיזים צר וקטן במדבר כלשהו בקצה העולם. אבל
בעצם לא אכפת לו, כי הכתיבה לגביו והאותיות הן אושר מושלם,
שעות מלאות בחוויות ובמסעות.

מוחו עובד ויוצר, נהנה ושמח כמו אין מקום אחר בחייו. הוא ידע
אהבה, קשרים אישיים, יחסי מין ואהבה בין גבר לאישה, לא ידע איך
יולדים כי הוא לא אישה, ועם זאת לידת שיר או סיפור כמוהו
כלידה, כך אומרים כולם, אולי זה נכון ואולי לא, אין לזה
חשיבות, פרט לשמחה ולאושר ולסיפוק אליו הוא מגיע כשנולדת
מבחינתו יצירה.

אין לה משמעות כספית או של כוח ויוקרה, כמו שהציעו לו חבריו.
יש לה לכתיבה משמעות רגשית עמוקה, טבע - חלק ממנו אהבה שלא
מומרת בדבר.

והוא חייב אותה, וחייב אותה כדי להתקיים ולהיות. הוא נושם
דרכה, חושב דרכה, אוכל דרכה, סובל דרכה, צורח דרכה, בוכה דרכה,
כועס ושמח דרכה.

אין לה תחליף, ויותר מכך הוא איננו רוצה עבורה כלום, חוץ
מפרטיות - שקט ואהבה שאיננה מתחלקת או נקנית ע"י האחרים בשום
צורה.

מבלעדיה אין לו קיום - היא נשמת אפו ונשמתו, ואין לו ספק שביום
"העקדה" - בחירתו תהיה רק כתיבה, הוא יוותר על הכל - ולו רק
להשאר איתה!!!

הוא כלוא בתוכה, אבל אסיר מרצונו הוא, והיא בזרימת דמו. אחד
מבניו זרק לו לפני כמה זמן - "אף פעם לא היית אבא, תמיד עסוק
בעצמך ובכתיבתך".

ובמין אשמה נוראית שכזו - וטרק לו את הדלת, וברח ממנו. והוא לא
ידע איך להסביר את ההתמכרות הזאת, האהבה הזאת, ושהוא חייב
לכתוב - כי זהו החמצן שלו, ובלעדיו אין לו משמעות, אבל איך
אפשר להסביר זאת למשפחה, לחברים?!! ומי בכלל מקשיב, או רוצה
לשמוע לו?!! מי בכלל יכול להבין מה זה להמציא סיפור?!! מה זה
לראות דמיונות, לשמוע קולות של דמויות?!! לתאר מצבים בהם
הדמויות קמות, נלחמות, מדברות או שותקות, ואז צריך לתאר את
סביבתן ומצבי חייהן?!!

כמה זה לא פשוט, כמה זה קשה, כמה צריך שקט, אבל כולם רוצים
ממנו הכל. . . בעבודה 100% השקעה בסובביו ובצדק הוא צריך
לפרנס!

במשפחה עליו להיות חופשי לענום לרצונם, אחרת יכעסו עליו או
ישפטו אותו שהוא אכזר - מתעלם, אגואיסט, לא שומע, רע או מורד.

אשתו רצתה תשומת לב ובצדק, וכוח היצירה וסיפוריו משתלטים על
דמיונותיו ודורשים שיכתוב אותם.

והוא כותב כמו משחק איתם, אוהב אותם, נלחם, חי, סובל ומת איתם,
ואז קם שוב לספור חדש, דמויות חדשות, מקומות חדשים, כמו רכבת
הרים שאף פעם לא נעצרת יותר מ-10 דקות, היא רק עושה סבוב עולה
ויורדת, עוצרת ומורידה נוסעים ישנים ומעלה נוסעים חדשים,
והסבוב מתחיל מחדש.

הוא הקטר, והוא בין הנוסעים, והוא בעל התחנה, הכרטיסן, מנקה
הזבל, החושב והמפעיל בו-זמנית.

מישהו פעם חשב איך זה לגור בתוך קרקס נוסע - או רכבת הרים שלא
נפסקת.

לא הוא לא מרחם על עצמו, הוא רק מסביר!!!