היו היתה ילדה קטנה שידעה רק טעם של מרירות ואכזבה. כשהיתה בת
שש הבטיחו ההורים לעשות לה יום כיף של רק היא והבני דודים אבל
ההורים עבדו ולגמרי שכחו את ההבטחה. הם חזרו הביתה וביקשו
סליחה. והילדה חייכה ואמרה "זה בסדר, לא נורא". כשמלאו לה
שמונה אמרו ההורים" ניקח אותך לצפון לעשות טיול!" איזה טיול
ואיזה מגפיים? ההורים שכחו כמו לפני שנתיים. אבל הילדה כמו
תמיד חייכה ואמרה "זה בסדר, לא נורא".
הילדה התבגרה צמחה וגדלה והפכה לנערה מתוקה ויפה! הגיעה הבת
מצווה. והיא התפללה ואמרה בליבה "בבקשה, בבקשה רק השנה שיזכרו
לפחות לקנות לי מתנה." אבל אתם בטח מנחשים מה קרה. ההורים שכחו
ושוב הילדה רק אמרה "זה בסדר, לא נורא". השנים עברו הילדה
התבגרה והמשיכה לומר "זה בסדר, לא נורא". אבל מי שהסתכל מקרוב
ממש ראה ילדה קטנה בודדה ועצובה.
יום אחד משהו קרה משהו גדול, מפחיד ונורא! ואמא שלה אמרה "זה
בסדר. נכון מתוקה?"
הילדה פקחה את עיניה ואמרה "לא! זה לא בסדר את לא מבינה?! די
לפעמים גם אני רוצה לבכות ולא לחייך! איך היית מרגישה עם כל
יום הולדת ההורים שלך שוכחים אפילו להגיד לגננת? ואם רק סבתא
שלך המאחלת וגם דרך הטלפון! "מזל טוב מתוקה! ועכשיו לכי
לישון."? זה לחטוף מהחיים כל יום סטירה לפנים!" וכך הילדה
הוציאה מליבה את מה שהכביד אליה שנה אחרי שנה. בסוף כשגמרה
אמרה אימא "למה לא אמרת כלום? למה לא השמעת מילה? אם זה כ"כ
חשוב לך תגידי ונדע!".
אחרי כמה חודשים של הכנות וארגונים המסיבה היתה מוכנה! זו היתה
מסיבה מדהימה!
טוב הרי ההורים פיצו אותה על 18 שנה.