בום! משהו נפל. בום! שוב. בום!
הוא כבר לא יכול היה לסבול זאת.
"מה את כבר שוברת שם?" הוא צעק, מתעצבן שהוא מפסיד את 'אבודים'
בטלויזיה.
בום!
"נו מה את עושה ממני צחוק? תפסיקי כבר לזרוק דברים את משגעת לי
את השכל!" הוא צעק לה שוב.
בום! בום! בום! שלושה דברים התנפצו על הרצפה אחד אחרי השני
והוא הרגיש איך הדם עולה לו ללחיים.
"תקשיבי טוב! עוד בום אחד ואני-" בום אחרון קטע אותו. הוא קם
מהספה.
"רק סופי שבוע אני בבית ואת כבר מתגרה? אני רוצה לנוח! לראות
טלויזיה ולישון! אלוהים!" הוא צעק בדרכו אל חדרה. הדלת הייתה
חצי פתוחה והאור היה מכובה. רק קרני אור קטנות הצליחו להשתחל
דרך התריסים. אור של שישי אחר הצהריים.
הוא פתח את הדלת, והיא ישבה שפופה על המיטה. הוא החליק ידיו על
המדים הצבאיים והביט מטה על הרצפה, מגלה נקודות אדומות.
"נחתכת?" הוא נבהל ומיד השתטח על הרצפה ונגע בנקודות. כשגילה
שאלו רסיסים הוא הביט מעלה וראה את פנייה הקפואות. היא הביטה
בין למטה לבין ישר; לא עליו; לא על שום דבר בעצם. ידיה היו
שמוטות לצידי גופה, ולא החזיקו דבר. הוא התיישב לידה וסובב
אותה אליו. בום! חלק אדום נפל מהחזה שלה  ונשבר על הרצפה.
לשנייה אחת היא הרימה את עיניה והביטה הישר בתוך עיניו. אבל לא
בו; לא בו באמת.
כשהרים את סנטרה והזיז את שיערה, החלקים האחרונים התרסקו סופית
על הרצפה.
הוא הביט הן בחור בחזה והן ברסיסים האדומים על הרצפה, וחיבק
אותה חזק אליו.
"תמיד היית נורא פרקטית" הוא אמר בחיוך עצוב ולטף את שיערה.
"אצלך זה לא רק מילים".
"לפחות, כשאין לב," הוא ניסה לעודד "לא מרגישים".