נסיעה בקו 6 מתחלקת בין שני סוגי נוסעים: העשירים והפסיונרים,
הרבה פעמים זה שילוב של שניהם. דבר שמקשה על נסיעה חלקה ובלי
קימה בשביל פסיונר עשיר שיכול להרשות לעצמו לנסוע במונית. אבל
למה שיעשה דבר כזה?

למה לא בעצם לחסוך, למות ואז לתת ליורשים להתווכח למי שייך מה
וכמה יהיה למי ואיך זה, איך זה שאין צוואה, הרי הסבא, האבא,
הדוד היה עשיר, חסך, חסך הרבה, נסע באוטובוס - קו 6 הלוך ושוב
לבית בעין התכלת ומשם לשוק, לנכדים, לעולם האמיתי.

הפסיונרים העשירים הם חסרי בושה, משתדלים להתאנח רבות וללבוש
קסקט על הראש מכוסה הכתמים וחסר השיער. קשה להאמין שיש
מאחוריהם סיפור חיים. חשבתי תמיד שהם נולדו ככה - זקנים
ממורמרים מקו 6.

זאת הייתה הדעה שלי עד לפני יומיים...                        
                           

לפני יומיים יעקוב אברמוביץ' (שימו לב שבשמו מופיעים שניים
מתוך שלושת האבות) ניגש אליי וביקש שאפנה את מקומי כדי שיוכל
לשבת בטענה שהברך דפוקה והבריאות, הבריאות היא לא מה שהייתה
פעם. פעם יעקוב יכל לרוץ, לרוץ מהר.   סיפר לי שבגלל שיכול היה
לרוץ מהר ניצל ממוות ודאי.

"מוות ודאי?" שאלתי, "מה קרה יעקוב?"

יעקוב הרים גבותיו במבט תוהה-כעוס "מה קרה את שואלת?" צעק.

לא הגבתי, התביישתי. קו 6 הטה את ראשו והסתכל לכיווננו (מושב
שני מאחורי דלת האוטובוס האחורית). יעקוב המשיך לשלח בי מבטים
כעוסים ואז פתח את פיו ואמר "ילדה ארורה, אינך רואה את הסימן
על זרועי, אותו סימן שזרעו הנאצים לפני שהכניסו אותי לטרזין...
בעזרת רגליי ניצלתי, רצתי מהר ככל שיכולתי ליערות".

שלושה ימים חיכה יעקוב עד שהיה בטוח שהדרך פנויה ושם ביער פילס
את דרכו. דרך ארוכה עבר עד שהגיע לבית, כולו פצוע ושרוט, שוכח
שצריך היה להתחבא מפני יושבי הבית הסתכל יעקוב על הבית ועל
יושביו והם ראו הוא ושאלו לשמו "יעקוב אברמוביץ" אמר "זהו
שמי"..."גרתי בזנוימו שבצ'כיה וגורשתי מביתי,  אין אם או אב,הם
נגזלו ממני וכך גם אחי ואחיותיי... לבד אני בעולם, יודע לרוץ
אני וכך ניצלתי ממוות ודאי".

אף נאצי בן זונה לא הצליח לתפוס את יעקוב, לא לא. "הברך דפוקה
והבריאות, הבריאות היא לא מה שהייתה פעם" אמר יעקוב.

הזיקנה תפסה את יעקוב!!!                                    
                               

זאת הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שעברה עלי בקו 6, לפחות ישבתי.