יש שברים שלא מתאחים.
ממש כשם שיש חלקים שנוטים להשבר.
על אחת כמה וכמה כשהיו סדקים מלכתחילה.
אני חושב שדרוש כאן נס רפואי על מנת שהמצב ישוב לתקינותו.
אינני אלוהים, אני בסך הכל רופא, לצורך העניין אני מאבחן שפורש
תמונת מצב.
אולי הייתי צריך להתערב מוקדם יותר ולהזהיר.
אני מניח שכך או אחרת לא היית מקשיבה לאזהרותי, וזה מובן
כשלעצמו. לא הייתי מצפה שתשמעי בקולי.
היית אומרת לי משהו בסגנון של "אני רוצה למצות את הזמן שלי עד
תום, לחוות דברים עד הסוף, להגיע הכי רחוק שאפשר".
אני לגמרי מבין את זה, ואת צריכה להבין שזו תוצאה של בחירה
שלך.
את מתחרטת?
עכשיו כל שנותר לך הוא לנוח ולחכות. אולי זה יסתדר. אולי עוד
תוכלי לשוב ולהתעסק בתחום.
זה ברור שהשבר הזה ימשיך לתת את אותותיו, שכן הוא רציני דיו,
אבל ייתכן שעם הזמן תתרגלי לעקצוץ שלעולם ככל הנראה כבר לא
יעזוב אותך. כדאי שתזכרי שהמוני אנשים חיים עם בעיה דומה,
ומתעלמים ממנה יומיום.
נפש חזקה יותר מגוף, היא לומדת להשכיח, לטאטא מתחת לשטיח,
לטמון את ראשה עמוק בכלום של החיים.
רוב הזמן תוכלי לשכנע את עצמך שדבר לא קרה מעולם.
וברגעים שלא - מותר לך למצות את תחושת האכזבה והפספוס, אך חשוב
שלא תשקעי בהן.
ראי במצבך עובדה נתונה, השלימי איתו ואל תנסי להבין איך זה קרה
לך, דווקא לך - זה לא נכון!
כמו כולם;

נשברת,

קורה...