מצב: הוא יושב, בלי חולצה, שרוול לבן רופף, ישיבה מזרחית.
אני עם חזיה שחורה יפה, ואיזה מכנסון.
משחק קלפים.
הוא מנצח.

אני בוחנת אותו. יש לו שרירי בטן, השיער שלו לגמרי מבולגן
מרחשי אתמול.
אני לא מבינה, איך זה שאני יושבת ככה, בטבעיות כזו, בעירום כזה
(שולי או לא, זה לא העניין), ללא מבוכה אלא בהתעוררות ובקשב.
מודעת לכל תזוזה פעוטה.

הוא מרוכז בקלפים, לא רואה שסוקרים אותו...
איך שהכפלים שלו כאילו צמודים לבטן, איך שהעור חלק ומושך.
דורש נשיכה, אני מציינת לעצמי.

"תהיה שלי," אני רוצה ללחוש.
אבל במקום זאת, אני ממשיכה לבהות.
לחשוב. לנתח.
כבר אמרו לי שאני חושבת יותר מדי.

אני מתקרבת אליו.
הוא לא מבחין בכך, וממשיך במשחק. שולף קלף בדרמטיות ומניח אותו
ליד שלו, יחד עם הלב שלי, על המיטה. (מצעים כתומים).
מחייך, חושף שיניים ישרות ולבנות.

אני זורקת את הקלפים ונמתחת אליו, משעינה את הראש שלי על החזה
שלו, אבל ככה שממש לא נוח לי.
אני מריחה אותו.
קצת ריח של זיעה, אבל ריח טוב כזה. ריח שלו.

"הרסת את המשחק!" הוא מוחא.
"זה לא באמת משנה," אני אומרת כבדרך אגב.
אני מנסה לשנות תנוחה, וחצי מועדת, כי הוא לא עוזר לי בכך.
הוא נמתח.
כל השרירים זזים.
ואז הוא מתקרב להריח את שערי.
ומחזיק אותי בכזאת עדינות שצובטת לי את הלב.

אני דוחפת, הוא מושך.
אני נכנעת למגעו.
הוא אינו מתריס,
הוא מבקש.
נוגע בריפרוף,
ומרטיט את הלב שלי כאוות נפשו.

הוא יכול לא לאהוב,
[אם כי אהיה מופתעת.]

"עכשיו יהיה טוב," אני ממלמלת,
אך הוא אינו מקשיב,
מבחינתו כבר טוב, כשאנחנו כאן, ככה.
הוא מתקרב לנשק אתל שפתיי,
ולי יש צמרמורת.


אין סוף לסיפור הזה.
ישנו מצב, שנוגע וסוחף בעיניים עצומות, ואיזה שיר ברקע.
קיטשי, אבל עושה את העבודה.
ומה שמרגישים, לא יהיה עוד מובן.
כי מכאן, אנו מובילים את עצמנו,
כשהרגשות בכף ידו של האחר,
ואתה זה רק פריוולגיה.
אתם. הם. אנחנו.

שניים.