ליל אמש היה איום ונורא - המחשבות נתקעו וסרבו לעזוב, הכעס
שעוררו המחשבות גבר וגבר וכמוהו חוסר המנוחה.  
השעות חלפו - שעה ועוד שעה, סרט ועוד סרט, התהפכות ועוד
התהפכות והיא לא הצליחה להשתחרר, לא הצליחה למצוא מנוחה ולו
לזמן קצר, רק שתוכל לעצום את העיניים, שהעננים יוכלו לשייט
במוחה ולנקותו מהרעל.
והנה דרך חריצי התריס ראתה את האור שבחוץ וקראה לו להכנס פנימה
ולהאיר מעט מהאפילה שהשתלטה עליה וכך אולי תצליח להבין על מה
המהומה הרבה.
תחושת התסכול שחשה למראה האור שבחוץ מנעה ממנו לחדור פנימה,
למרות רצונה.
הוא ניסה להפיג את התסכול, אך גם הוא עדיין לא היה חזק דיו
בתחילתו של יום והיה עליו להחליף את כל החושך ששרר בחלקו זה של
העולם.  הוא קיווה שחלק מן האור יצליח להגיע אליה בינתיים עד
שהוא יוכל להצטרף בהתכווננות מלאה.
והיא עדיין שוכבת במיטתה ורגשותיה רוחשים וגועשים...
אם רק היה לה מושג שהאור הנפלא והגדול והכל יכול חושב עליה,
שולח לה קרניים מרפאות, אולי הייתה מסכימה לשחרר מעט מהכעס, אך
זה כמו עיוור אותה והיא בחרה, למרות רצונה שיילך, לאפשר לו
להשאר עוד קצת.
השעון המעורר צלצל והיא חשה שלא אכפת לה. יום גדוש בפעילויות
שהיא אוהבת  ומתרגשת ומחייכת המתין לה, אך לה לא היה אכפת - כל
שרצתה היה להגיף את התריסים כדי שמעט האור שהצליח לחדור ידחק
החוצה ע"י החושך, לסגור את הדלת, לעצום עיניים ולשכוח מהכל.
במשך זמן מה התנהל מאבק בתוך תוכה - לקום ולחיות את היום הזה
או להכנע לכעס, למחשבות ולכאב...

בסופו של דבר לא מצאה את הכח.  זמן רב היא מכניעה אותם, מראה
להם בידי מי הבחירה, אך היום נתנה להם לשלוט בה, להוציא את
הרוח ממפרשיה ממש כאילו עשו בה כרצונם מדי יום, ממש כאילו לא
היה דבר מיוחד ביום הזה או בה.
הכניסה את ראשה מתחת לשמיכה וחשה שאינה מסוגלת לנשום ולרגע קט
קינאה בכלבה שלה שמסוגלת להוציא רק את אפה מחוץ לשמיכה.
היא חשה רע, היא הייתה עייפה, כאב לה הראש, ליבה התכווץ והיא
השתוקקה למישהו שיבוא, יחזיק את ראשה בשתי ידיו, יסתכל בעיניה
ויאמר לה שהוא יודע, שהוא מבין, שהוא רואה, שהוא מעריך, שהוא
אוהב - הם לא יסירו את עיניהם זה מזו והיא תדע שהוא לבטח
מתכוון למילים שאמר, שאלו מילים עם כוונה והאור שיביא עמן
יחדור וימלא אותה והוא יחבק אותה, הן מבפנים והן מבחוץ.

ההשתוקקות למישהו לא הועילה והיא שקעה בתוך השמיכה עוד יותר
ונרדמה.  
היא התעוררה מקץ מספר שעות בדקה מה שלומה ומשמצאה שעדיין חשה
ברע התאכזבה - היא קיוותה שהתחושות ימצו עצמן בטרם יחלוף היום
הזה.
כנראה שזה גורלו של היום - נולד כדי ללוותה במצב רוח רע ועד
כמה שרצתה שיחווה עמה גם מעט מצב רוח טוב השלימה עם העובדה שלא
ניתן לשנות סדרי עולם.
לפתע הבינה שדחתה יום זה מזה זמן מה והקלה מסויימת התפשטה
בגופה מעצם הידיעה שכעת יפסיק לרדוף אותה ושבסופו של יום
(שיגיע כבר) הוא לא היה גרוע כפי שדמיינה לעצמה שיהיה.

ואולי בעצם היום הוא זה שנולד במצב רוח לא כל-כך טוב?
ואולי היא זו שמלווה אותו?
ואם היא מלווה אותו האם היא אמורה להחזיק את ידו?  האם עליה
לשמש לו דוגמה למצב רוח טוב?  האם עליה לאפשר לו לחוות את שהוא
חווה?  

אז מי משפיע על מי בעצם?