אדם התיישב על הספסל. הנחתי את הספר.
הסתכלתי בו. כפוף.
איפה אתה גר, הוא שאל. רחוק, בקצה. אתה?
השמש נפלה על החצץ. במקום להביט בעיניו
התבוננתי בחיפושיות שתעו לרגליי
מחפשות אוכל, בגדים, מקום לישון.
בית לחם.
איך אתה מגיע כל פעם?
ברגל, זה שעה לוקח.
אצבעי לכודה בספר. מסמנת את פניו של אדם
לבן ומומצא. ידי השנייה מלטפת את הכריכה.
אתה קורא ספרים?
לא יודע לקרוא.
הייתה זו לבנה שהחזקתי בידי, כבדה וחומה וסתומה.
הדפים דבקו זה בזה, המילים נבלעו
ברעב, בייאוש. דודו של יבגני אונייגין חולה
אין עבודה עכשיו בבית לחם.
כתוב חיבור המתאר את המרחק
אני מצטער
בין הדמות והמילה
זה מה שיש לי לתת.
נמק.