כשאני נתקע - אני מכפיל את עצמי על ידי כך שאני נסוג חצי צעד
לאחור ומתבונן בעצמי הישן הנמצא שם.
את העצמי הישן אני מכפיל בעצמי המדומיין שיהא צעד אחד קדימה
מהאני הישן.
התוצאה היא : האני הישן (האני הישן + צעד אחד)  + רבע מן
הספרה אחת - הספרה שבה החלתי את דרכי.

כשרק התחלתי הייתי אחד. אבל ברגע שגיליתי שיש "שתיים" - רציתי
להיות שתיים.
אבל נתקעתי באמצע הדרך.
רגע אחד לפני הייאוש החלטתי להתבונן על מה שהייתי בהתחלה -
אחד;
ועל מה שאני רוצה להיות - שתיים.
ברגע שהבחנתי שאני מצוי בדיוק באמצע שבין שתי המדרגות הללו של
האישיות שלי, הרגשתי שאני חוזר להיות אחד, אני מוותר.
עברתי דרך קשה ואני צריך לעבור את אותה דרך שוב בשביל להגיע
ליעד הנכסף.
אני לא מוכן לזה.
ואז עלתה בראשי המחשבה - הרי שעכשיו אני כבר ראיתי את שתיים,
כמו שראיתי את אחד.
(התכוונות) עכשיו אני יכול לדמיין את עצמי כ - "שתיים". אני
כבר יודע איך הוא נראה פחות או יותר, אז למה לא?
אני עדיין לא שתיים אבל הוא באופק. מה יקרה אם אני אכפיל את
האידיאה שלו באידיאה הישנה שלי?

אז עשיתי את זה ובאופן מיידי (התוודעות) הפכתי להיות שתיים
ורבע.
ההפתעה הלא צפויה - הרבע הזה שבא פתאום משום מקום, הרגיש עבורי
כמו דחיפה חזקה שהמערכת עצמה דחפה אותי כאות על התקדמותי
הראויה.
מערכת היקום, מערכת המספרים, מערכת האלוהות... מה אני יודע.

אז אחרי שהייתי שתיים ורבע החלטתי שאני רוצה להיות 3.
ושוב נתקעתי בחצי!
אבל הפעם התוודעתי להתוודעות שלי והבנתי שאותה התוודעות נובעת
מתוך התכוונות.
אז בעודי תקוע בחצי - החלטתי ששוב אני מכפיל את עצמי.
ואז הפכתי להיות 6 ורבע.
אחרי זה היייתי קצת 42 ורבע,
לאחר מכן התנסיתי קצת בהיותי 1806 ורבע.
בספירה האחרונה הייתי 3263442 ורבע.

אומרים שלמספרים (כמו גם לנשמות) אין סוף, אבל מה אני יודע -
אולי בכל זאת נשארתי אחד.

מחווה לידידי אפלטון, ידידו פרמנידיס ולכל הקבליסטים,
הינדואיסטים, טאואיסטים ושאר אנשי ה"ניו-אולד אייג'".
ותודה למורה אקראי למתמטיקה שחלף קלות בקיומי ולימד אותי את
הטריק עם המספרים :)