הלילה ממלא אותי שלווה סוערת.
אני לא לחוצה, וכבר לא ממהרת.
את הנפש שלי, אי אפשר להמריד,
בעוד לילה עצוב, או עוד סרט מחריד.

אנסה שוב לחשוב, ללא שום מבוכה.
אחשוב שוב עליך, אתמלא בשמחה.
אם אתה שם חולם חלומות פז לרגע,
תחלום גם עליי  ותצא ללא פגע.

אם היית אתי. כאן ישן לצדי.
כבר הייתי חולמת. מזינה את שנתי.
כשהיינו קמים, לעוד בוקר הפוך,
את ראשך אלטף, ואשלח עוד חיוך.

אך אני כאן לבד, וחושבת עליך.
אתה לא לצדי, אני לא שם עמך.
כאן שולחת אני, אהבה ויודעת,
שאתה שם אתה, בלבך היא נוגעת.

כי למרות שאתי, זה היה כמו בסרט,
כל שנייה שהייתי חוויה מצמררת,
לא יכולתי יותר את לבך למלא,
בלבי הכואב. בלבי החולה.

אז הלכת לפתע, כמו לא היה שום דבר.
אז שתקתי כהוגן. אך הטעם נשאר.
אך אני לא אחרת  ואתה לי לא זר.
זו עובדה מצמררת, אך זה מה שנשאר.

את שירי אסיים, כי נפשי התנתקה.
מעוד לילה כזה, לא אצא בשתיקה.
כשתקום שוב מחר, לעוד בוקר רגוע
היא תהיה לצדך כשלבי הנגוע,
לא ייתן מנוחה, למוחי השליו הוא,
כשהיא תתעניין ותשאל אם אוהב הוא,
אז תגיד לה שכן. ותגיד לה ש-די!
כשתגיד שאוהב, תתכוון קצת אליי.