הוא מתיישב על הכיסא הראשון שהוא מוצא בדירה הזאת ושם לב שזה
פריט נדיר מ1897 בצבע קטיפה ירוקה עם חוטי זהב..זה מזעזע הוא
חושב לעצמו בעוד שהוא מדליק את הסיגריה שלו לאחר המעשה, לא לא
אל תתבלבלו השנה עכשיו הוא כבר בתחילת המאה ה21 אין מדובר פה
בעוד סיפור אגדות ישן, מדובר פה על מה ועל עכשיו.
הוא נולד לאב מתעלל שאהב לכבות עליו סיגריות ולאמא שיורה כדורי
מטאפין כדי להרוג את הכאב, הוא היה הילד המוזר עם השיער
הבלונדיני החלק והמשקפיים הגדולות שאף אחד לא אהב, שאף אחד לא
ישב לידו בכיתה, שכשראו אותו באוטובוס לא היו נותנים לו לשבת
הוא היה חוזר מבית הספר שבו הוא היה בטוח שהוא הופך לבלתי
נראה, חוזר הביתה שבו כן רואים אותו..פשוט קצת אחרת, הוא היה
שק איגרוף, הוא היה מהבובות המתנפחות שהפה שלהם תמיד בצורת 0.
הוא חושב על כל זה ועל הכיסא מזעזע הזה במאית שניה כשהוא מחזיק
את העשן בריאות , זה לא שווה לעשן אם זה לא לראות נשמע לו
מטופש, ונושף החוצה.
לא לא אין סיבה לרחם על גיבור הסיפור שלנו הוא שרד את הכל
ועכשיו הוא 1.93 אף אחד לא צוחק עליו יותר, הוא דאג לפתח
שרירים וגובהו בנוסף דאגו לאפקט האימה שהוא יוצר כך שהכל בסדר.
במקום משקפיים עכשיו ניתן לראות את העניים היפות שלו, השיער
הבלונדיני הפך לקטע שהמון בנות אוהבות כשהוא הולך למועדונים
ברגעי יאוש וצד אותם.
כן עכשיו הוא מסודר בחיים אבא מת ואמא כבר מזמן לא איתנו, היא
בעולם האשלייה, מאושפזת בחלוק לבן בחדר עטוף כריות.
כן כן הוא ממש הסתדר בחיים.
הוא מסתכל סביבו זה אחלה בית, חוץ מהכיסא המכוער הזה עם ידיות
העץ הענקיות שפשוט זועק את כמויות הפוזה והכסף שדרושים כדי
לתחזק אותו, על הקיר יש תמונה ענקית גם היא בטח של איזה צייר
ידוע שהוא לא מזהה, הוא אף פעם לא התעניין באומנות.
הוא מעיף מבט מאחורי הכתף שלו לרגע נדמה לו שהוא שמע חירחורים,
אבל לא זה סתם הדימיון שמתעתע בו, הגופה ששוכבת עכשיו על הרצפה
כבר הכחילה ושביל הדם שמקיף את ראשה הרבה יותר מדי גדול בשביל
להשאיר לו חיים, אבל ליתר ביטחון הוא קם ודופק לו בומבה אחרונה
לביצים, ככה כדי לוודא, הוא חושב לעשות משהו שהוא לא עשה הרבה
זמן ומוותר, נאא... לשחק עם גופות זה כבר לא הקטע שלו.
הוא לא התחיל ככה הוא לא היה רוצח אנשים חשובים ובעלי מעמד,
הוא התחיל בקטנות כבר שהוא היה קטן הוא ידע שמשהו לא בסדר איתו
היה לו מאין תחביב כזה אחרי שאבא שלו היה גומר לכבות עליו
סיגריות ועוד כמה דברים הוא היה יוצא החוצה גם בקור המקפיא של
ברוקלין בשכונת הקרוונים תופס לו איזה חיה קטנה ותמימה
שהסתובבה שם ודופק לה את הראש באבן הקרובה אח"כ כשגדל והחיות
הפסיקו לספק אותו הוא התחיל לגמור אנשים שלאף אחד לא יהיה אכפת
שלא יהיו פה יותר, הוא היה אוסף אליו איזה מסומם פעם בכמה ימים
נותן לו מנה בחינם ואחרי שהמאושר סיים להלל אותו הוא היה מזמין
אותם לסמטה חשוכה וגומר אותם, בד"כ עם סכין זה השיטה החביבה
עליו, בעצם אולי אחרי חניקה, הוא לא אוהב אקדחים, איפה כל
האקשן איתם? הוא תמיד היה תוהה.
מידי פעם הוא היה רואה מודעות על אחד הקליינטים שלו, במדור
'נעדרים' מחייך לעצמו וחושב שהם כבר מזמן לא הלכו לאיבוד.
הסיגריה נגמרת לו הוא מחליט שזה הסימן שלו לזוז פעם הוא עוד
היה מנקה אחריו אבל עכשיו אחרי שהוא צבר ביטחון והבין שבעצם
אין טעם, הוא משאיר לאנשי המז"פ את העבודה המלוכלכת, בכל מקרה
הם עדיין בתעלומות עליו.
עם הזמן הוא התחיל לשכלל את השיטות שלו הוא היה מתחקה אחרי הבן
אדם לומד את לוח הזמנים שלו, המחשבות שלו וצופה בו ימים, כשהוא
ממש רצה להנות מהעניין אפילו שבועות, אבל בתכלס הוא לא צריך את
כל זה, הוא לומד מהר.
אחרי שנמאס לו מזה שלכל הקליינטים שלו יש שיניים שבורות וחיוך
מפגר תקוע על הפנים כשהם מתים הוא התחיל לצאת למועדונים, ברים,
כל מקום שבו נהוג לקחת מישהו זר לחלוטין ולהכניס אותו לבית
שלך, ככה בלי סיבה. כדי שהוא לא יראה חשוד.
הוא היה נכנס וקולט בזווית העיין את מי שתיכנע להסכם ומי שכבר
ידועה בסצנה, יושב ומחפש את הקורבן שלו הוא אהב אותם שחומות,
אבל לא שחורות אלא אקזוטיות כאלה עם עיניים מיוחדות.
אחרי שהוא בחר את הקליינטית הבאה שלו, הדברים תמיד זרמו חלק,
הוא היה מספר לה על החיים שלו כביכול ועל זה שהוא חלק בחברת
סטארט אפ מצליחה או שהוא רומנטיקן חסר תקנה או שהוא בכלל דייג
ואין לו גרוש על התחת, אתם יודעים, מכר לכל אחת את הבולשיט
שהיא אוהבת, והן אהבו וזרמו איתו.
אח"כ היו מתגלגלים תמיד לדירה שלהם ואם אין דירה, הרי שאין
עיסקה.
אם הם היו באמת משהו מיוחד הוא היה מזיין אותם ותוקע את הסכין
בגב רק אחרי הקפה, ככה כדי שיצאו מפה בהרגשה טובה, הוא תמיד
היה חושב ומסופק מעצמו ומהיכולות שלו.
הוא הכי נהנה לראות בעיתון איך שהמשטרה משתגעת וכל פעם שהוא
משנה את השיטה כדי לטשטש עקבות הם היו נותנים לו שם אחר,
מפרסמים כל מיני נתונים שלא קרובים בכלל למציאות ומכריזים שהם
בפריצת דרך.
במקום לצאת מהדירה הוא נשאר והסתכל על הפרצוף של הבחור ששוכב
על הרצפה, זאת ממש חתיכת יצירת אומנות הוא חשב, פאקינג פיקאסו,
מחייך ומסופק מעצמו.
יש משהו, משהו בדירה הזו שלא נותן לו ללכת, והכי הורג אותו
שאין לו מושג מה,אולי נמאס לו אולי הוא רוצה להיתפס אז הוא
לוקח סיכונים ממילא זה לא משנה, אז בינתיים הוא נשאר פה עד
שהוא יגלה, או לבטח עד שהגופה תתחיל להסריח ואז כבר לא נעים
אתם יודעים ככה זה עם גופות, הם כל כך לא מתחשבות תוך כמה ימים
או שעות פתאום הם מרקיבות, מה? מה בוער לכם? תנו לשבת לשתות
קפה מה ככה? בלי עוגה? איפה הכנסת האורחים שלכם?. הוא תמיד
נהנה לכרות ראשים כשהוא באמת היה זקוק לריגוש ואחז במשך השניות
הקרובות לאחר מכן לקרוא בשם הגופה המפרפרת ולראות אין שהעיניים
שלהם נפתחות והפרפור מתחזק.
קופסת הסיגריות כמעט בסוף, זה דופק לו ת'בריאות הוא יודע, אבל
הרי כולנו נמות בסוף. אחח... מי כמוהו יודע.
לא לא אם אתם תוהים הוא לא מתחרט על דבר ממעשיו, למען האמת הוא
גאה בם, אם יכל להשוויץ בהם בלי שזה ישפיע על החיים שלו, על
החירות המושלת שהממשלה המפוברקת נותנת לנו כדי שנרגיש
דמוקרטיים, נו אתם בטח יודעים.
הוא היה יושב ממשיך להרהר פה על הכיסא המכוער אם לא היתה עכשיו
דפיקה בדלת, "מאמי? אתה שם? אני ממש מצטערת על מה שהיה היום.."
אוי אלוהים זו לא המאהבת בת ה 12 שלו נכון? "נו אני יודעת שאתה
שם..לא הייתי צריכה לבקש ממך לעזוב אותה ועוד עם הילדים שלך.
נו מותק אתה תגרום לי להתחנן עוד הרבה?" כוסאמק הוא לרגע נתפס
לא מוכן, הם הרי רבו היום היא אמרה שזה נגמר הבת זונה.
ואז הוא מתפקס על עצמו מרכיב את המשקפיים המלכותיות שהוא בהחלט
לא צריך לובש חיוך ופותח לה את הדלת, הוא יגמור גם אותה... היא
די חמודה הוא חושב בעוד שהוא ממציא לה איזה תירוץ על למה הוא
שם והיא בולעת הכל כמו ילדה גדולה, ואז הם מתחילים לדבר והוא
לא מכניס אותה לחדר שינה שם שוכבת הגופה שעד לפני שבוע לקחה
ויאגרה כדי לחגוג בין 2-4.
לא נורא הוא יפעיל את הקסם שלו מוזג לעצמו משקה ונותן גם לה,
בדיוק במינון הנכון הוא משחיל את הכדור עוד מעט הכל יגמר, אולי
הוא אפילו ישחק איתם קצת... כן בטח אם הוא ישים אותם ביחד בחדר
השינה הם יגידו שאשתו, של ההוא מהחדר שינה עשתה את זה.
הא מעשן את הסיגריה האחרונה שלו וממולל אותה באצבעות נושף
בפניהם כדי לראות, שלא יראו סימני חייים, שלא ירגישו יותר,
כמוהו, הרי הוא ממילא מזמן מת, לא לא זה לא סיפור על רוח
רפאים, פשוט סיפור קצת עצוב על אדם, ללא חיים, ללא רגשות.