"אדוני אוהב שירה?" שאל בפתאומיות. האמת שהוא הפתיע את בן שיחו
ששתק לרגע כי לא מצא תשובה מוכנה. בדרך כלל כשניגשים אליך
ברחוב מטרידנים למיניהם,  לרוב האנשים יש כבר תגובה אוטומטית
מוכנה מראש. יש את המנומסים שאומרים "לא תודה" וממשיכים בדרכם.
יש את המתעלמים ויש את אלה הדוגלים בשפת הגוף על כל גווניה,
החל בתנועת הביטול וכלה בהחמצת הפרצוף. השאלה, הנושא, הגישה
והדרך בה הם בוצעו היו מפתיעים. הושקעה הרבה מחשבה בשאלה הזו.

מי שהיה מתבונן היטב בשואל, מעבר לרושם החיצוני המטעה, היה שם
לב שגם באופן הלבוש הושקעה מחשבה. הוא לבש מכנסי קורדורי חומים
שהיה ניכר בהן שאינן חדשים ובוודאי לא על פי צו האופנות
האחרונות. חולצת פלנאל משובצת, שוב לא חדשה ולא אופנתית. מעליה
עטה מעיל טייסים ישן שמצוארון הצמר שלו נותר רק רמז קל לחום
שהוא הבטיח פעם. במבט ראשון לא היה שום יחוד בבגדים. במבט שני
אולי היה ניתן לסווגם כבגדי תמהוני אופייניים. ללא הוד, ללא
הדר וללא שום טעם. הבגדים היוו רק חלק, אומנם חשוב, בתפאורה
הכללית. שיערו היה ארוך, אפילו ניתן לומר ארוך מדי וירד עד
לכתפיו. השיער היה דליל וזרק בו אפור. ניכר, כי האיש מדיר
רגליו מהמספרה. דווקא השיער המוזנח לכאורה היווה את היוצא
מהכלל. אומנם הוא לא היה סרוק אבל ניתן היה להבחין, ללא שום
קושי, כי הוא היה נקי ומטופל היטב. (חפיפה אחת בשבוע לפחות)
כלל לא השיער המלוכלך ומלא הקשרים שמצפים לראות אצל תמהוני
מצוי. השיער העלה תהיות גם לגבי הבגדים. הם לא היו חדשים
ואופנתיים - נכון, אבל גם הם היו נקיים ומסודרים מדי בכדי
להתאים לדיוקן התמהוני.
הקורבן התורן עמד מבולבל, מפלבל בעיניו ומחפש תשובה הולמת. כל
הארוע התרחש ברחבה הגדולה שבין בית אריאלה ומוזיאון תל אביב.
גם בבחירת הלוקיישן הושקעה מחשבה. רוב האנשים העושים דרכם
בזירת הציד הזו, בצהרי יום חול, יש להניח כי יש בהם זיקה קלה
לאומנות. יתכן והם בדרכם לסיפריה למוזיאון או לקאמרי. לכן
תשובה על השאלה המפתיעה ערערה את אותו אדם שעמד וחכך בדעתו מה
נכון להשיב. הרי לא יצא בהצהרה דרמטית על שנאתו לשירה מאידך
גיסא לא ידע לאן תוליך אותו תשובתו החיובית. אנשים בשעת בלבול
או סערת רגשות נוטים להגיד את האמת. או אז, הציג את עצמו
התמהוני המחופש כמשורר והציע למסכן את שיריו. בחוג לפסיכולוגיה
באוניברסיטת תל-אביב, מבוא לפסיכולוגיה, שנה ראשונה, לומדים על
שתי השיטות הבסיסיות לביצוע מכירות. השיטה שיושמה כאן היתה
שיטת 'הרגל בדלת'. מבקשים ממישהו בקשה קטנה וחסרת משמעות, לאחר
שהוא נעתר, מבקשים ממנו בקשה גדולה ומשמעותית. לרוב בני האדם
קשה לסרב אחרי שהסכימו לבקשה הראשונה. ברגע שהוא אמר שהוא אוהב
שירה לא יכל הקורבן לסרב לקרוא את השירים. השירים רק חיכו
להזדמנות הזו, ארוזים היטב בתוך שרוול ניילון שקוף וללא קמטים.
התמהוני המזוייף או שמא נקרא לו משורר הרחוב מסר לאיש אובד
העצות שלושה דפים מודפסים שנשלפו בקפידה מתוך הערימה בתוך
הניילון, כל אחד בצבע אחר (אדום, צהוב וירוק). האיש האומלל שלא
הבין כלל מה נפל עליו ומאיפה זה בא, הוא בסך הכל רצה לברר על
סדנת הכתיבה ששמע כי היא נערכת בבית אריאלה, עיין למראית עין
בדפים הצבעוניים וכבר אמר להתנתק מהארוע.
"אתה יכול לשלם לי כמה שאתה רוצה" רעש נעילת המלכודת נשמע,
ברור לכולם. הקורבן ככל קורבן משחר ההיסטוריה מילא את תפקידו
נאמנה. שלה מכיסו את הארנק ודלה מתוכו את המטבע הכי גדול שמצא
- שקל אחד זה מעליב וממש לא בא לו להתחיל למנות את כספו בעוד
המשורר סופר את השטרות שבארנק. באותו הרגע בוודאי הצטער שלא
דאג מבעוד מועד להצטייד במטבע החדש של שני שקלים.
כעת לאחר שכל הארוע כבר עלה לו - ובמזומן - נעצר הקורבן ועיין
ביתר תשומת לב בדפים שבידו. המשורר נפרד ממנו בחיוך קל ופנה
לפינה אחרת של זירת הציד. בדף הראשון הציג המשורר את עצמו ובו
הוא מספר כי הוא איש הי-טק לשעבר שמאס במרוץ העכברים ופנה
לעסוק בתחומים יותר רוחניים. הקורבן מתברר לא היה כל כך קורבן
וזכה בשלושה שירים שמישהו - בהרבה מאוד מחשבה מקורית גרם לו
לקרוא ולהתעמק בהם. הוא הכניס את השירים לתיקו וכעת לא היה ספק
כי הוא יחזור ויקרא בהם בתשומת לב כאשר יתאפשר לו. את המחיר
הרי כבר שילם. נותר רק ללמוד את הלקח ואולי גם להנות ולהחכים.
החיים מענינים יותר מכל סיפור. הם מעלים בפנינו חידות ותהיות
בכל אשר נפנה. מבחנים קטנים כאלה שאנחנו אף פעם לא יכולים
להתכונן אליהם מראש. בוחן פתע של החיים. רק כשאנחנו עומדים בהם
בהצלחה אנחנו מוצאים את עצמנו ראויים ללקח החשוב שבצידם. מה
הביא אדם אינטליגנטי, ללא כל צל של ספק, כנראה בעל מעמד ושכר
טוב, להפוך למטריד סידרתי ברחובותיה הסואנים של העיר הגדולה?
מהיכן שאב את האומץ והתעוזה לשיווק אומנותו? דומה כי חזרנו
אלפיים שנה לרחובות אתונה ופגשנו את סוקרטס ותלמידיו או לתקופת
הנביאים בתנ"ך המתריעים על דרכנו הנלוזות. האם כאשר תוקף אותנו
יצרנו האומנותי דבר לא יעמוד בדרכנו? האם קולה של האומנות הוא
קולה של האמת אשר נשחק עד לצרידות מלחששת שנבלעת ברעש
המודרניזציה והגלובליות? האם אדם אחד - משורר - יכול באמת
לעשות את ההבדל? בכדי לנסות ולענות על שאלות מענינות וחשובות
אלה, כנראה שנצטרך לגשת לרחבת המוזיאון ולקנות שירים בזול.
מאוד מאוד בזול.

© כל הזכויות שמורות לרונן