(היסטוריה והתכוונות)
מקשיב לווס מונטגומרי מעבד שירי פופ המוכרים בכל הגלובוס
והופך אותם לג'אז מסוגנן, חלק וחלקלק.

(מימוש ההתכוונות דרך התוודעות)
לפתע עולות במציאות שתי שיחות חולין:
האחת עם ידידה השוהה כעת בשנת 2008 (בעודי מרחף לי ב 2007) -
בטסמניה השניה עם חבר הנמצא בתאילנד ויוצא לחגוג את הסילבסטר.

אנחנו נמצאים תחת הכרה משותפת אחד בשני ואחד בשניה, תוך כדי
שיח א-בדיוני ולא הזייתי.
למרות שאין זו הזייה - אנחנו מתקשרים דרך קופסא מלאה בחתיכות
מסוגי ברזל ופלסטיק שונים.
- אין חוט ארוך דיו בעולם בכדי להעביר צלילים או מחשבות - ועם
זאת, הדבר קורה.
לא רק זאת אלא שבעת השיחה אנחנו נמצאים גם בזמנים שונים.
בזמן שלי יש אור והתאריך הוא ה 31 לדצמבר 2007.
בזמן שלה יש חושך והתאריך הוא ה 1 לינואר 2008.

הנוף, האנשים ואפילו צורת ההתקשרות שלנו איתם הם שונים.

(התוודעות)
אבל לא בתכלית;

השמיים בהם אנו מביטים נדמים כשונים אך למעשה הם אותם שמיים
עצמם.

מסתבר שהזמן והמקום (החומר) אין להם יד ורגל בענייני הרוח.
על כן, הרוח אינה מוגבלת על ידי החומר.

היינו שהגלובליזציה מובילה איתה זרם תודעתי: בין אדם לאדם ובין
האדם לקיום.

בין אדם לאדם תהא הכרה רגעית משותפת;
בין האדם לקיום יהא זרם תודעתי "פוסט מודרני" אשר יאפשר את
קיומה של הרוח באופן בלתי תלוי בגוף - לפחות, בעבור אותו
אינדיבידואל.

האבסורד יתרחש כאשר תעלה במוחנו עובדה זו: החומר מהווה בסיס
לאותו קיום "בלעדי" של הרוח.

כך החומר מאפשר את הזרם התודעתי:
המחשב יוצר תהליך אשר גורם לתגובות שרשרת אשר מעבירות חלקיקים
פיסיים מסוימים ממקום אחד (פה) למקום אחר (שם) במהירות כה רבה
עד כי היא שווה בעיני האדם למהירות התגובה הקיימת במרחק פיסי
שיוגדר כ"סביר" במדדים הקלאסיים של העולם הישן.

החומר מוליך את הרוח והם מתחברים להוויה אחת שבה הרוח הינה
מולכת אך חופשית, בעודה שוברת את הגבולות שהחומר מציב
בהוויתו.
זוהי הסתירה אשר מקיימת את המציאות.