שורף לך בבטן.
נורא.
ואת מרגישה בדידות וריקנות נוראה שמעייפת אותך וכמעט גורמת לך
להיחנק.
ועצוב לך כל כך.
את מוקפת באנשים, מחייכת כל הזמן.
אבל גם החיוך שבחוץ לא יכול להסתיר את העצב שבפנים.
את מתרחקת מכל מה שמוכר, מכל מה שפעם הציע לך נחמה.
מכל האנשים שהיו איתך כל הזמן.
מנתקת קשרים.
את מסתכלת במראה וכבר לא מזהה את עצמך.
את אוסף של עצמות, ארוזות על מעט מאוד עור מתוח עד כדי כאב.
סוג של שלד מהלך.
העיניים שלך שקועות, חלולות.
הזרועות שלך דקיקות עד שרוח קטנה יכולה להעיף אותן לכל עבר.
הרגליים, שרצו פעם מרחקים ארוכים, עכשיו בקושי סוחבות את משקל
גופך הקטן והצנום עד אימה.
איבדת את עצמך.
הבגדים תלויים עלייך, אף על פי שאת לובשת את הבגדים של אחותך
הקטנה, בת ה-10.
זה מוזר לראות אישה בלבוש ילדה.
את לא נראית כמו אישה.
את נראית כמו מפלצת. אני מתפלאת שאת לא רואה את זה.
איפשהו, אידיאל הרזון שאב אותך כליל והשאיר אותך, גל של
עצמות.
אני מסתכלת עלייך וכבר לא רואה את מי שהיית פעם.
את אותה האישה החייכנית, הבריאה, זאת שאהבתי כל כך.
את זרה.
כעת כבר לא נשאר לך גוף. כעת כבר לא נשאר לך דבר.
התרחקת מכולם, את מסרבת להקשיב לאוהבים אותך שרוצים את טובתך.
ואני רואה את זוג עינייך החלולות וכועסת עליה, עליה ועל עצמך
שנכנעת לה, שכמעט וויתרת על החיים שלך בשבילה...
אנה כמעט לקחה אותך ממני.

מוקדש לזאת שכמעט איבדתי