"מה שלומך?"
"הכל בסדר מה איתך?"
"חיים"

אני לא מאמין שעבר כל-כך הרבה זמן, אחרי אותו ערב דיברנו מדי
פעם, אבל לא נפגשנו, עכשיו, בכתל, בדיוק כמו פעם שעברה, אנחנו
מדברים כמו אנשים זרים
כל הערב התאפקתי, אבל בסוף הייתי חייב לשאול:
"תגידי למה נפרדנו?"
"מה?!" היא הסתכלה עלי בהלם.
"למה נפרדנו?" אמרתי, "את יודעת, למה אנחנו לא ביחד יותר?"
"אני לא יודעת" היא אמרה, וראיתי את העצב בעיניים שלה "זה פשוט
התפורר"

אני לא יכול להמשיך עם זה, כבר כמה חדשים אנחנו מדברים, אני
מרגיש שהקרע מתאחה, שאנחנו שוב חוזרים למה שהיה פעם, היא טסה
עוד שבועיים לחו"ל, לחמישה חודשים, להמון זמן בלי לראות אותה,
אני מתגעגע!
החלטתי לכתוב לה מכתב, משהו שתקרא בטיסה, שתדע שאני אוהב
אותה.

היי,
התגעגתי.
כל-כך הרבה זמן לא ראיתי אותך ופתאום המפגש הזה.
זה נחמד לפגוש בנאדם שלא פגשת המון זמן, זה משמח.
עוד יותר משמחת העובדה שגם הוא עשה מאמצים להיפגש איתך.
שגם הוא שמח לראות אותך.
לפגוש אותך שמה, עם כל האנשים, לראות את התספורת החדשה שלך.
לדעת שעוד כמה ימים את טסה.
מי יודע מתי אני אראה אותך שוב?
אני מתגעגע כבר מעכשיו.
אני יודע, זה נשמע קיטשי ודבילי.
אבל חשוב לי לדעת שתקראי את זה.
חשוב לי לדעת שאת תדעי מה אני מרגיש.


כבר כמה ימים שאני תוהה למה נפרדנו.
למה זה לא המשיך?
האם זה בגלל המרחק?
עכשיו את הולכת להיות רחוקה ממני בעוד כמה אלפי קילומטרים.
מעבר לים הגדול שמה בהרי החושך.
בערים המנוכרות שם אתה לא מכיר את השכן שלך.
בערים שאי אפשר לנשום בגלל הזיהום.
בהרים שם אין לך שכנים, ומרגישים לבד.
בהרים הגבוהים שאין לך חמצן.


מעולם לא היה לי מה לחפש בחו"ל.
יצאתי רק פעם אחת, כדי לחוות משהו שהיה לפני כמה שנים.
ועכשיו כשיש לי מה לחפש שם.
עכשיו כשאני רוצה להגיע לשם.
אין לי את הזמן או האמצעים הדרושים.
אין לי איך לראות אותך, סתם ככה באמצע היום.
לחשוב שבזבזתי שנה! שנה שבקושי פגשתי אותך.
למרות שידעתי שאת במרחק נגיעה ממני.
ידעתי איפה את נמצאת כמעט בכל רגע נתון.
ידעתי שאני רוצה להיות איתך.
בכל זאת החלטתי לשמור על מרחק.
החלטתי לתת לזה עוד קצת זמן להתקרר.
החלטתי לוותר....


אבל לא עוד!
אני לא מוכן לוותר על השבועיים הקרובים שבהן את עוד בארץ.
אני לא מוכן לוותר על כל דקה שאוכל לבלות איתך.
אני לא מוכן לוותר! אני כותב את המכתב הזה כדי שתדעי כמה את
חשובה לי.
אולי לא אמרתי את זה מספיק.
אולי סתם הזנחתי אותך.
אבל אני פה עכשיו כדי לשנות את זה.
אין לי עוד זמן אחר לעשות את זה חוץ מהיום.
אין עוד מקום לעשות את זה חוץ מפה.


כתבתי לך שיר.
לא ארוך מדי, כי המכתב הזה כבר גובל בשיעמום.
אבל שיר שמביע מה שאני חושב.
מה שאני מרגיש.
מה שאני מקווה שגם את מרגישה:


אני לא יכול להפסיק עלייך לחשוב,
בטוח שאותך עוד יכול לאהוב,
יודע שאת שם שומעת אותי,
טוב לי כשאת מדברת איתי,
לא יכול לחיות כשאת לא לידי.


תמיד רציתי להיות איתך קרוב,
אני מקווה שגם את עוד יכולה לאהוב,
נורא רוצה להביע רגשות,
יושב וכותב לך עוד כמה שורות.


אפשר תמיד לקוות שתהיי,
נורא יקרה לי, תמיד בליבי,
יש לך עוד כמה שניות בשבילי?


אומר לך עכשיו,
ולא אשתוק לעד,
הבחור מאוהב,
בך, תמיד, לעד.


אגיד עוד דבר,
ואסיים את שירי,
תמיד את תהיי פה,
כי את בליבי.


הדמעות צורבות לי בעיניים כשאני חושב שאני לא אוכל לראות אותך
יותר (עוד קלישאה, אבל זה אמיתי).
מקווה רק שלא תשכחי אותי פה.
גבר צעיר שמחכה.
מחכה לך שתחזרי.
אל תשכחי לשלוח מכתבים.
אני לא שוכח...

עבר כל כך הרבה זמן מאז המכתב הזה, ושוב נפגשנו.
"אני אוהב אותך!" אני לא מאמין שהמילים יוצאות לי מהפה
"גם אני אוהבת אותך" ולפי המבט בעיניים שלה אני רואה שגם היא
מתכוונת לזה.

עוד נשיקה אחרונה, וגם הלילה הזה נגמר מוקדם מדי.

המשך ל-"לראות אותה היום"