קצת לפני השעה שתים-עשרה לצהרי יום שלישי נכנס ויקטור אלומית,
בלב כבד קמעה, אל בית הקפה ברחוב קינג ג'ורג' לפגוש את אחותו
האבודה והאהובה שאותה לא ראה מספר לא מבוטל של שנים. היה עייף
מאוד וחש רתיעה מן המקום המצועצע באופן מוגזם והמעוצב יתר על
המידה לפי צו האופנה בכל אחת מפינותיו ההומות והצפופות. לא
התכוון להקדים כל-כך שכן קבע עם דפנה לשעה שתים-עשרה ועשרים
וכעת מצא את עצמו לפני המתנה משמימה ומורטת עצבים של כעשרים
וחמש דקות  מול השולחן הריק בבית הקפה המאוס הזה שהיה מלא מכל
וכל מיני אנשים שרק מראם העלה בו גועל וליאות לאין קץ והפיח בו
חשק עז ונסתר להתאכזר למישהו, לא משנה למי, ולהעניק לו מנה
הגונה של כאב. מאז ומתמיד ראה עצמו נבדל מאנשים אלו, שהיו
דומים בעיניו לנמלים קטנות ושחורות, שכאילו קטנו מלהכיל את
הצביעות והקרתנות שלהם ולכן זו נשפכה מהם החוצה וכאשר היה מביט
בהם כך מהצד היה נדמה לו כאילו כל הזוהמה שלהם גולשת ומציפה את
בתי הקפה ואת המדרכות ואת הרחובות והיה רואה בעיני רוחו איך הם
כולם טובעים ברפש הזה עד לכיליון מוחלט. ויקטור, ששנא אנשים אך
גם הוקסם ממסתרי הנפש האנושית, שדימה אותה לעצמו כעץ גבוה,
מוריק וסבוך מאוד, התעניין מאוד בשפת הסימנים. לא שפת הסימנים
שבעזרתה מתקשרים החרשים והאילמים, אלא התעניין בשפת הגוף - וזו
הייתה לו לאובססיה. בספרייתו היו ערב רב של ספרים משפות שונות
שחלקם טענו במידה לא מבוטלת של יומרה, שניתן לקרוא את מוחותיהם
של האנשים בעזרת בחינה מדוקדקת של שפת גופם וויקטור קנה את
הלוקש הזה כאילו היה תורה מסיני והיה יושב שעות ומתצפת על
אנשים על מנת לעמוד על מחוות הגוף השונות שכל אחת מהן אומרת
דבר מסוים ובמקרים רבים גם את היפוכו הגמור, וכך היה יושב
מבולבל במשך שעות של התבוננות ומנסה להבין משפת הגוף בלבד את
הסיטואציה ואת הטון האמוציונאלי של שיחת זרים אקראית, או למשל
את טיב היחסים שבין הבחור בחולצה המכופתרת הכחולה לבין הבחורה
עם התלתלים החומים שישבו בקו ישר ממש מולו במרחק של ארבעה
שולחנות. "כל זה סתם חרא", אמר לעצמו, "שקוף שהוא כולו דלוק
עליה - וברור שהיא סתם משחקת איתו. נראה לי שהיא הייתה מעדיפה
לשבת מול הראי מאשר לשבת איתו, או עם כל אחד אחר למען האמת".
הבחורה עם התלתלים החומים לא הפסיקה לרגע לגעת בעצמה: סדרה
ואספה את השיער ומיד אחר כך בידרה אותו בשנית, הוציאה מראה
קטנה מהתיק ובדקה היטב את האיפור, יישרה את החצאית, החליקה את
החולצה ועוד אין-ספור מחוות קטנות של מי שחושש שמא יקרה אסון
וייתפס בציבור שלא במיטבו. וויקטור אלומית שמאס בזוג וידע, אף
על פי שהם עצמם לא ידעו זאת עדיין, שאין להם סיכוי ביחד וגם לא
יהיה, סימן למלצר שניגש אליו בתנועה זריזה וכנועה ובהבעה שדופה
ורצוצה על פניו שאל אותו מה יזמין, וויקטור אמר לו שהוא מחכה
לעוד מישהו ושבינתיים יביא לו רק את העיתון של היום והמלצר שאל
איזה עיתון הוא רוצה וויקטור פתר אותו במחי-יד של ביטול כמבקש
לומר "מה זה משנה - זה גם ככה הכל זבל". דבר לא הרגיז אותו
יותר מהקריאה בעיתון שממנה לא יכול היה להיגמל וגם לא האמין
למילה ממה שכתוב שם. תוך כדי הקריאה בעיתון היה מתמלא חימה על
כל השחיתות והפוליטיקה והדמגוגיה עד שהיה מתחשק לו לשרוף את כל
המדינה ביחד עם העיתון, ואז היה מגיע לעמוד האחורי והאחרון
בעיתון שם תמיד יכול היה למצוא כתבה שמצליחה איכשהו בו בזמן לא
לעניין אותו כלל וכלל ובכל זאת היה מוצא את עצמו קורא אותה עד
תומה במעין תשוקה בלתי ניתנת לריסון, אף על פי שלרוב הייתה זו
כתבת רכילות מהסוג הירוד ביותר, מה שויקטור שנא לחלוטין ובאופן
מיוחד, אז היה מכלה את העיסוק בעיתון ומפטיר שהרמה של העיתונות
בארץ היא מדרגת איכות סוג ז' ושצריך לשרוף את כולם ולהתחיל הכל
מחדש. לא בשונה מאוד מאחיה, דפנה לוס הייתה גם היא טיפוס קשה.
מאותם טיפוסים לבביים הללו שלעיתים מילה שנאמרה לא במקומה
יכולה הייתה להפוך אותה לעוקצנית, צינית, מרה ואכזרית כמו צרעה
אפריקאית - וזה לא היה בלתי-מובן אחרי כל מה שעבר עליה שהיא לא
תגדל להיות הילדה של השכן שהולכת בבוקר לבית הספר ואחר-כך
לצופים ובערב מכינה שיעורי בית; אבל כל זה כבר היה רחוק ממנה
עכשיו אחרי שהתבגרה וחייתה מספר שנים אלומות של שתיקה מוחלטת
בקנדה שם פגשה את בעלה המצליחן אבל חסר הסבלנות והעצבני כל
הזמן, ונכנסה להריון ושקמה את חייה וימי הילדות האלה פה בארץ
נראו לה עכשיו רחוקים מרחק שנות אור מהווייתה העכשווית, אך גם
כיום לא הייתה מוכנה ללכת לצופים גם אם האינקוויזיציה הייתה
מכריחה אותה. מכל מקום, ויקטור שהיה עייף, מתוח ולא-שקט כלל
לקראת הפגישה המיועדת עם דפנה לאחר כל אותן שנים, ידע שמצב
הרוח שבו הוא נתון עלול להתפרש על ידי דפנה בצורה לא מחמיאה
ולא נכונה וגמר אומר בדעתו כי בעשרים הדקות הנותרות, ירוקן את
ראשו ממחשבות מרגיזות ויעלעל לו להנאתו בעיתון וישפר את מצב
רוחו הנדכא כך שכאשר תגיע לבסוף דפנה יקבל אותה במאור פנים
ובשמחה אמיתית. היה להם הרבה על מה לדבר, שכן, אף על פי שהיו
אחים וגדלו ביחד באותו הבית, לא התראו שנים רבות ומאז ומתמיד
היו שונים באופן מהותי האחד מן השנייה והזמן שהפריד בינם
והמרחק שנפער כתוצאה מהימים החולפים ללא מילים ושיח עשה את שלו
והוא ידע שיידרשו הרבה מילים כדי לאחות את מה שנפער ונשבר אם
הדבר בכלל עוד אפשרי, אף על פי שתמיד היו, בנוסף על היותם
אחים, גם חברים טובים. והוא נזכר איך בתקופה שהוא היה בצבא הוא
חזר הביתה יום אחד וגילה שדפנה עזבה פשוט ככה בלי התראה ואזהרה
מוקדמת, פשוט לקחה את הדברים שלה והלכה, עזבה, אמרה לאמא שנשבר
לה מהכל ומכולם ונסעה לטורונטו-קנדה ונשבעה לעצמה שהיא לא רוצה
לראות יותר אף אחד מהחיים הקודמים שהיא השאירה פה בארץ ובמיוחד
לא את משפחתה ובמיוחד לא את הוריה שכן הייתה לה בטן מלאה על כל
מי שהיה מעורב בעניין והיא נשבעה שהיא לא תסלח להם בחיים
ואפילו עכשיו שכבר הייתה בארץ וצמצמה את המרחק שבינה לבין אחיה
בבית הקפה ברחוב קינג ג'ורג' לאחר שנים כה רבות עדיין לא הייתה
מוכנה לדבר עם אמא שלה ושל ויקטור, שראתה בה אחראית לכך שהכל
התפורר וחייה הפכו לגיהינום שאין ממנו כל מוצא. היא הייתה
בן-אדם עצור מאוד וכמו חומרים נפיצים-דליקים שרק בטמפרטורה
מסוימת מגלים את נטייתם הבוגדנית להתפוצץ, כך גם היא, אם הייתה
מגיעה לטמפרמנט מסוים הייתה מתפוצצת בשצף קצף וחושפת את כל אשר
על ליבה, שהיה תמיד מוסתר עד להתפרצויות הזעם המכלות-כל שכאלו.
כמה שהייתה חמומת נוח ונוחה להתפרצויות עצבים אלימות הייתה גם
יפה מאוד וחכמה בצורה יוצאת דופן ושנונה באופן חלקלק ומלא
כריזמה, ונהנתה מהכרה גורפת של כל מכריה בתכונות אלה ובעיקר
בחוכמתה המלוטשת והמדויקת בנושאים כה רבים, מה שגרם לאטימותה
הרגשית להראות ממש תמוהה ובלתי נתפסת לעיתים קרובות כל-כך.
אחרי כמה עמודים של זבל פוליטי טהור והר קטן של שקרים שלא
הצליחו לשטות בויקטור ולו לרגע אחד, שחשב תמיד שהוא יודע אילו
כתבות מפוברקות ואילו אמיתיות מה שהיה כמובן חסר כל בסיס שכן
לאמיתו של דבר מעולם לא הייתה לויקטור סיבה מוצדקת לחשוד
בעיתון זה או אחר בחוסר אמינות מכל סוג שהוא, ואחרי שקרא בחוסר
עניין כתבה קטנה על צוללת רוסית ששקעה ולאחר ששקעה שוב לא היה
ניתן לחלץ את המלחים השקועים ולכן טבעו כולם, הגיע ויקטור
לעמוד האמצע של העיתון שם הייתה מונחת כתבה גדולה ובצבעים,
מעוטרת בתמונות קשות על זוג עיתונאים, או נכון יותר צלם
ועיתונאית שנשלחו על ידי החברה הגיאוגרפית לארץ האש שבדרום
אמריקה לאסוף חומר לתוכנית על המאפיינים הגיאוגרפיים של ארץ
האש המקבילים לתיאורי הגיהינום והשאול בכתבי הקודש ועל ההשלכות
התרבותיות של הנושא על תושבי האזור. זמן קצר לאחר שנכנסו אל
חבל הארץ הקסום שנקרא פטגוניה קרה הנורא מכל ושניהם נחטפו על
ידי ארגון שהיה ספק מאפיה מקומית, ספק ארגון טרור כושל שלא היו
לו אג'נדות פוליטיות ברורות אבל במקום זה הייתה להם תאווה רבה
ובלתי נשלטת למעשי רצח ואונס והתעללויות שכללו מאכל בני אדם
בעודם בחיים, ומעשי שוד אלימים במיוחד והשלטת פחד וטרור על
האוכלוסייה המקומית, דבר שעזר להם להפיג את השעמום שהלך והצטבר
לו לנוכח הטבע הפסטורלי והמונוטוני שניבט אליהם מכל עבר. הגרוע
מכל היה שמורה הדרך שלהם, שהיה חבר טוב של הצלם, היה מראשי
הארגון והוא הוביל אותם בזדון ומתוך כוונה למלכודת מתוחכמת
ומתוכננת היטב שלא השאירה שמץ של תקווה עבור העיתונאים ושסגרה
את הגולל על גורלם ופתחה את תקופת הבלהה והעינויים הקשים שעברו
השניים, תקופה שתראה לשניהם ארוכת שנים כדברי ימי העולם. הם
סיפרו לעיתון, כל אחד בנפרד, על הגיהינום שעברו תחת ידיו של
צ'יקו - מורה הדרך שלהם. כל יום עבר עליהם בהתעללויות
מהתעללויות שונות והמכות הנוראות הפכו עד מהרה לדבר שבשגרה
שאפילו הם עצמם כבר הפסיקו להחשיב אותו ולהרגיש בו. הכתבת סבלה
אף יותר, שכן לעיתים קרובות ולפעמים אף כמה פעמים ביום היה
לוקח אותם צ'יקו, שהיה תמיד מסתובב עם המצ'טה הענקית שלו,
למעבה היער ושם היה מושיב את הצלם עם הגב לעץ בלי לטרוח אפילו
לקשור אותו בזמן שמטר וחצי ממנו הוא היה אונס בכוח אדיר של
חיית טרף מורעבת את הכתבת שכל תחינותיה לא עזרו וצ'יקו היה
מבתר בבשרה הלבן ללא רחם עם האיבר הענקי שלו, כאשר המצ'טה
זרוקה לה אי-שם על העשב לא במרחק רב, ולפעמים היה מרים אותה
ותוך כדי אקסטאזת  מין אלימה ופראית היה חונק אותה וחותך אותה
ומרביץ לה מכות רצח ובכל אותו זמן לא היה נותן אפילו במעט את
דעתו לכך שהצלם יושב לו שם ליד העץ ורואה את כל מה שהוא עושה
לה, שכן צ'יקו הכיר אותו היטב וידע שהוא פחדן ושאין בו טיפת
אומץ ואף שמץ של גבריות ולא חשש מפניו כלל. ולעיתים תכופות היה
צ'יקו, בנוסף למכות ולאונס האלים של הכתבת מכריח את הצלם
להסתכל ולצלם ולתעד את כל המעשה מההתחלה ועד הסוף, ובמיוחד
נהנה להשפיל אותה בתנוחות כנועות וכפופות ומכאיבות ולפזר עליה
את זרעו הרב בכל צורה אפשרית ולדרוך לה על הפרצוף ולבעוט לה
בצלעות, ולפוצץ אותה באגרופים, ולהכאיב לה תוך כדי שהוא פולש
לגביע המקודש שלה וקורע את גופה. היה חייב להכאיב לה בכל רגע
ורגע על מנת שלא תשכח עד כמה היא קטנה וכנועה ועד כמה הוא אדיר
וגדול - והיא אמנם לא שכחה, היא רק איבדה את ההכרה פה ושם אבל
חוץ מרגעים ברוכים אלה היא הייתה מרגישה טוב מאוד כמה היא חלשה
וקטנה. ולאחר שהיה גומר היה מתמלא זעם ומרור והיה מכניס מכות
רצח לצלם תוך כדי גידופים והתגרויות והיה מאשים אותו בכל מיני
טענות אבסורדיות ושובר לו את העצמות. כך עברו ימים ולילות רבים
בשבי וכך היו עוברים עוד ימים רבים נוספים אלמלא היה צ'יקו
חוטף התקף לב במהלך אורגיית סמים ענקית שערכו כל חברי הכנופיה
ובעודם מרחפים להם הגנגסטרים כביכול בספירות העליונות מצאו להם
הכתבת והצלם שהות קצרה שלא הבחינו בהם על מנת לנוס על נפשם -
מה שאיש לא האמין שיהיו מסוגלים לעשות לאחר כל החודשים הללו
בתנאי השבי הקשים, ובכל אופן אם היו נתפסים היו וודאי סובלים
שבעתיים אך הם לא נתפסו מאחר וחברי הכנופיה הבודדים שלא השתתפו
במסיבת הסמים היו עסוקים בלנסות להבין מה לעזאזל קרה לצ'יקו
ולא שמו לב לבריחת השבויים. עכשיו מג'נבה הם מספרים על הירידה
שאולה ועל העלייה חזרה ממנו ארצה שהיא אינה עליה של ממש אלא
תנועה מדומה כלפי מעלה שכן מי שהיה בתחתית התהום לא יוכל עוד
לשוב ממעמקיו. כשנשאלו על המחריד, המכעיס ורגעי השבי הקשים
ביותר ענה הצלם שלעולם לא יוכל לשכוח ולסלוח לצ'יקו, מי שהיה
אמור להיות מגנם ומורה הדרך שלהם, מי שהיה חברו הטוב שעליו סמך
כל-כך, על ההתאכזרות הבלתי-נסבלת שהפעיל עליהם ובמיוחד נפגע
רגשית ופסיכולוגית מהמכות שספג ממנו. על כך לא יכול היה לסלוח
לו לעולם שכן היו אלה מכות רוויות שנאה ודרכן ראה הצלם את
התחתית העמוקה ביותר של נפש האדם ואת הזוועות שיש בידה לחולל,
ובנוסף היו אלה גם מכות מיותרות שכן הצלם מעולם לא השתווה לו
בכוחו ולעולם לא היה יכול לאיים עליו בשום דרך שהיא, ובכלל היה
חסר אונים מול צ'יקו - הסנדק של המאפיה המקומית ועל כך לעולם
לא יוכל לסלוח ולהבין. תשובתה של הכתבת, באופן מעט מפתיע, לא
הייתה דומה כלל לזו של הצלם. מבחינתה, הפגיעה הגדולה ביותר באה
דווקא מכיוונו של הצלם ועל כך לא הייתה מסוגלת לסלוח לו לעולם,
דבר שמעט הפתיע את ויקטור, שגמע את הסיפור בהשתוקקות, שכן הצלם
סבל לא פחות ממנה, אך הכתבת אמרה שלעולם לא תסלח לצלם על
הפחדנות וחוסר האונים שלו ועל כך שהיו הם רק שלושתם ביער
ובהזדמנויות כה רבות היה יכול לעשות משהו על מנת להושיעה מן
הסבל הנורא, שהרי צ'יקו מעולם לא נתן את דעתו עליו בזמן שהיה
מפלח אותה עם הכלי הענק שלו, אבל הצלם עשה כל מה שצ'יקו אמר לו
והמשיך לצלם אותה בזמן שצ'יקו גומר לה על הפרצוף ועל השיער
ובעודו מכניס לה אגרוף לעין ימין ואז לשמאל וכל מה שבא באותו
רגע והיא גם חשדה שהוא נהנה מזה ולכן לא הייתה מסוגלת להסתכל
בפניו למן הרגע שנחלצו ולעולם לא תסכים לראותו שוב. לדידה,
צ'יקו היה מסומם ומטורף ולא אחראי לחלוטין על כל מעשיו אך הצלם
בפחדנותו הנפשעת היה הפושע האמיתי ביער הפטגוני ועל כך אין
סליחה ואין מחילה אפילו שידעה שלצלם לעולם לא היה שום סיכוי
נגד צ'יקו והמצ'טה הענקית שלו.
ויקטור סגר את העיתון והבחין לראשונה שדפנה כבר יושבת מולו,
מחויכת וחיננית, נראית שלווה ומקרינה נעימות אך ויקטור ידע
שאין סימנים חיצוניים אלו מספיקים על מנת להבין ולהעיד על
המתרחש בתוכה.
- "מה אתה כזה שקוע?", שאלה.
- "קראתי איזו כתבה על חטיפה בדרום אמריקה, משהו שגרתי ביותר
את יודעת איך זה שם. לא שמתי לב שנכנסת, את פה כבר הרבה זמן?"
- "רק כמה דקות. טוב, תביא נשיקה אח שלי, אל תהיה כל-כך בשוק,
שנים שלא ראיתי אותך... תן לי להסתכל עליך קצת... איזה טוב אתה
נראה, לא השתנית בכלל בכל בשנים האלו רק גבהת קצת ילד"
- "כן, טוב. לי כל הסיפור הזה בא לחלוטין בהפתעה, יום אחד אני
חוזר מהצבא ואמרו לי שזהו שנסעת ושאין טעם להתקשר איתך בכלל.
לא שהיה לי לאיפה להתקשר בכל אופן. חשבתי במשך כל הזמן הזה
שהחרם הזה שלך על המשפחה כלל גם אותי. הייתי בטוח שלא תחזרי
יותר לארץ"
- "גם אני הייתי בטוחה, ולא הייתי חוזרת אם בעלי לא היה מחליט
לפתוח פה חברה, ולמען האמת יהיה לי קשה יותר להשלים את עבודת
הדוקטור שלי פה, בקנדה הכל קל יותר, אבל עדיין, המקום הזה
נוזלי - לא משנה כמה תנסה לברוח ממנו בסופו של דבר תמצא את
עצמך צף פה שוב. אבל כל זה לא משנה עכשיו, עשיתי את התקופה שלי
שם, והיה טוב, זה היה טוב עבורי, הייתי חייבת להתנתק מהכל אחרי
אותו יום, פשוט לא יכולתי לסבול יותר, הרגשתי שהגעתי עד קצה
גבול היכולת שלי". ויקטור הסתכל עליה ולמרות שנשמע בקולה כאילו
הייתה בצד השני של הקיום או של איזה אמת גדולה וחזרה משם עכשיו
פיקחת וחכמה הרבה יותר, לא ניכר בה כמעט כל שינוי חיצוני.
עדיין אותה אחות שאיתה גדל ושאותה הכיר ושיום אחד נעלמה בגלל
איזה סכסוך מסתורי שהפך ונהייה אסור לדיבור בבית.
- "התקשרת להורים להגיד להם שחזרת?"
- "נראה לך?! אני בחיים לא אתקשר ולא אראה אותם ובמיוחד לא את
אמא. את הפגישה עם אבא אני עוד יכולה איכשהו לסבול, אבל את
המבט המתחסד של אמא - זה כבר הרבה יותר מדי". ויקטור ידע היטב
למה היא מתכוונת ולמען האמת לא יכול היה לחשוב כמעט על שום דבר
לומר להגנת הוריו שהיו אנשים פשוטים ואלימים, חלשים וקטנים;
ובינו לבין עצמו חשב לא פעם לעשות כמוה ופשוט לקום וללכת
ולהיעלם ולעולם לא לחזור, אבל היה כרוך בזה מאמץ רב מדי ומעולם
הוא לא מצא בעצמו את הכוח הראוי לכך שכן סבל בביתו לא פחות
מדפנה אחותו, שכן אביהם היה שיכור מועד שהיה ישן רוב היום
וכשהיה קם, היה מוציא את חגורת העור שלו מהארון ומכה בו עד זוב
דם משום שלא הלך על בהונותיו או הפיל משהו על הרצפה והעיר אותו
משנתו או שכבר היה מוצא אמתלה אחרת להתעללות, וויקטור ידע
שבאותם ימי ילדות גם דפנה הייתה מקבלת מכות על ימין ועל שמאל
ללא דין וללא דיין אך נראה כאילו לא נחרט הדבר בזיכרונה, כפי
שהיה בזיכרונו של ויקטור שגל של שנאה הציף אותו לפתע, ונראה
כאילו לא נתרה לאביה בליבה על כך כאילו האמינה שעמוק בתוכו
אביה היה אדם חם ואוהב שהחיים עם אשתו, אמא של ויקטור ודפנה,
הפכו אותו לסדיסט מרושע שנהנה להתעלל ולהרביץ לילדיו ללא רחם
וליהנות באופן חולני מסימפוניה של צרחות של כאב. אך אחר-כך
כשגדל ויקטור, ואביו הזדקן והלך, שוב לא היה יכול אביו להרים
עליו יד, אך עדיין היה שולט בבית בעריצות וברוע לב ועדיין היה
מטיל את אימתו על כל הסובבים בצעקות ובהתפרצויות זעם כבוש
ואדיר שהיו מרעידות את קירות הבית והיה ניתן להבחין גם
בניצניהם של התפרצויות דומות אצל דפנה שהלכה והתבגרה. וכך הלכו
והתרחקו ויקטור ואביו לאחר שמעולם לא היו קרובים באמת, ונעשו
אדישים יותר ויותר האחד אל השני מתוך שנאה עמוקה ובלתי נתפסת.
- "אני לא ממש יודע מה היה הסיפור, ההורים שלנו לא אוהבים
לדבר. אני רק יודע שחזרת יום אחד הביתה ואמרת שמבחינתך אנחנו
כולנו מתים ושאת לא רוצה לראות יותר אף אחד, כאילו נכנס בך
איזה דיבוק. ולמה בעצם שלא תנסי לדבר איתם ולנסות ללבן את
העניינים, בכל זאת עברו כמה שנים ואת כבר בן אדם עצמאי לגמרי,
למה לא לנסות בעצם?"
- "אני לא יודעת מה אתה יודע, אבל כשעזבתי באמת האמנתי שאני
בחיים לא יחזור לכאן יותר, חשבתי שזה לתמיד. אתה זוכר איך
כשהיינו קטנים תמיד הייתי חוזרת מהבית-ספר מפוצצת ממכות? זוכר
איך כל הילדים היו מתאכזרים אלי? אתה יודע איזה גיהינום עבר
עלי אז? בחיים שלי לא קיבלתי כאלה מכות כמו מהילדים אז, אפילו
לא מאבא, ואמא ידעה על הכל, כל הזמן הייתי מתחננת אליה שלא
תשלח אותי לשם, שתעזור לי, שתעשה משהו, אבל היא לא עשתה שום
דבר. היא לא ניסתה לעשות שום דבר, איזו מן אמא זאת שלא כואב
לה?". ויקטור שתק משום שהוא ידע שדפנה צודקת, והוא גם ידע שאמו
ידעה שאביו שותה ומקלל ומכה ומתנהג בגסות אבל לא אמרה דבר
מעולם משום שרצתה לשמור על שלום בית. "אבל אחרי כל זה",
המשיכה, "מה ששבר אותי זה שבאותו יום שעזבתי חזרתי הביתה מדממת
כולי וסיפרתי לאבא ואמא שהייתי עם כמה 'חברים' בפארק, וסתם
ישבנו שם ודיברנו, ואז באו כמה ערסים והתחילו להציק לי כי
הייתי פריקית כזאת שמתלבשת מוזר, וביקשתי מהחברים שלי, כביכול,
שיעזרו לי אבל הם לא עשו כלום, הם פחדו וברחו והמאנייקים האלה
גררו אותי לדשא והתחילו לבעוט בי ולקלל ואנסו אותי כמו איזה
חיה סתם כי הם לא אהבו את איך שאני לבושה; ואני באתי הביתה
כולי רועדת ושבורה וסיפרתי את כל זה לאמא ואתה יודע מה היא
אמרה? היא אמרה שלא כדאי ללכת למשטרה כי הפושטקים הערסים האלה
יכולים לבוא ולהתנקם בנו אחר-כך, ושהכי טוב זה לנסות לשכוח מזה
ולנסות להחלים מזה כאילו זה היה איזו מחלה. וכל זה העביר בי
שאת נפש וגועל אדיר, לא יכולתי לסבול את זה יותר - אז עזבתי".
ויקטור חש שיש דבר-מה שאת שמו לא ידע אבל חש אותו זז בתוך נפשה
של אחותו ומבתר אותה מבפנים. לפתע הוא הרגיש אליה קרבה גדולה
ורצה לנחם ולעודד אותה ומאחר שחש שגרם לה צער חשב שמוטב יהיה
אם ישנה את נושא השיחה בטרם תפרוץ בדמעות, ושאל אותה לעבודתה.
"אני עובדת באוניברסיטה", ענתה, "במחקר. אני כותבת דוקטוראט על
הייצוגים של מושג האפוקליפסה בתרבות המערבית. העבודה שלי נקראת
'הדרך למטה ובחזרה' ואני חושבת להוציא אותה כספר בסופו של דבר.
עבודה קשה וטרחנית אבל מרתקת בסך הכל". ויקטור שהיה משוגע על
פסיכולוגיה ובעיקר על פסיכופתולוגיה שהפכה אצלו לדיבוק ממש
התעניין מיד לדעת מהם האספקטים הפסיכולוגיים של העבודה ודפנה
אמרה שזה תלוי באיזו תרבות ובאיזה תקופה ולגמה מהקפה בטעם וניל
שהזמינה קודם לכן, ותוך כדי דיבור הבחין ויקטור שכאילו בכפיפה
אחת דילגה מנושא כאוב, כבד ואישי לנושא סתמי ויומיומי ונראה
שמשא חייה הותיר אותה ללא היכולת לשוב ולהרגיש דבר בנוגע לכל
הרע שחוותה - ונדמה שהיא פועלת בצורה מכאנית ונטולת רגש, כאילו
המכות שעליהן דיברה רק לפני רגע חבטו מתוכה את כל סגולותיה
הרגשיות שאבדו ולא יחזרו עוד. אחותו כפי שזכר אותה הייתה
ואיננה עוד ומולו ישבה הקליפה שלה שבו זמנית התרוקנה מתוכנה
והתמלאה בתוכן חדש, זר, כהה ומאיים. וגם את עצמו חש שונה, כעת
כאשר עברו במוחו כל אותם אירועים שהצליח להדחיק במשך שנים
ובמאמצים אין-ספור, משהו שב וצף בתוכו וכאילו דחק את רגליו
לכיוון אובדן הדעת, והוא חש במחנק כלשהו ומצא את עצמו נושם
בכבדות כאילו יש בכוח נשימתו בלבד לשמור על דעתו שמא תיטרף.
ובעוד כולו נבוך ומבולבל זרק תירוץ מגמגם ולא ברור לאחותו
וחיבק אותה ברגשנות מפויסת ונשק לה, התנצל ואמר שעליו ללכת, לא
לפני שהשביע אותה כי מעתה ייפגשו באופן קבוע ואמר לה כי הוא
רוצה בקרבתה והיא ענתה שגם היא רוצה לראותו שוב והוא יצא משם
כאילו חייו היו תלויים בכך. הוא פנה שמאלה לכיוון רחוב אלנבי
וימינה לכיוון רחוב ביאליק, העיר סאנה והוא חש את עצמו כאילו
נמצא ביער עבוט בקצה העולם, חש שנפשו גולשת על גל גדול של רגש
בלתי מזוהה. כל שעליו לעשות הוא להישאר על הגל, שכן אם ייפול
ייסחף עם הזרם. ובאותו לילה הלך לישון קודח ומסויט וקם בבוקר
תשוש וחולה ונשאר רתוק למיטתו כשבועיים ימים וכאשר החלים
סוף-סוף וקם ממיטתו יצא החוצה וקנה קופסת סיגריות ועיתון ולקח
וופל במקום עודף,ונדהם לגלות בעמוד האחרון של העיתון כי אותה
כתבת שנכלאה בידי הטרוריסט צ'יקו בדרום אמריקה עד לפני
כשבועיים נמצאה מתה לאחר שהשליכה את עצמה מצוק המשקיף על הים
אל תוך נקיקי סלע הגופרית השחור שבתחתית הנקיק. הוא קרא שלקח
זמן רב מאוד להעלות את גופתה השבורה של הכתבת מן הנקיק בשל
קושי רב בגישה למקום העמוק והצר. כך, התנועה המהירה מטה שאיתה
סיימה את חייה התחלפה בתנועה מייגעת כלפי מעלה שלקחה שעות מספר
וכמות נכבדה של שוטרים אנשי חילוץ וכבאים שהתגייסו למשימה.
ובאותה שעה בדיוק, קילומטרים רבים משם כיתרה המשטרה הצרפתית
בית בפרברי פאריז, שנשמעו ממנו צחוק מטורף וצעקות איומות וכאשר
ניגש תחילה אחד השכנים לבדוק מה קרה ענה לו קול מבפנים, שהיה
שייך לאותו צלם שהיה מעורב בזוועת השבי האכזרי בדרום אמריקה,
שיש לו נשק ושהוא חטף ילדה בת שתיים-עשרה ושאם מישהו יתקרב הוא
יפרק לה את הצורה לעיני כל המצלמות. אך הדבר לא היה ולא נברא ,
וכאשר פרצו לדירה מצאו אותו השוטרים עירום על הספה צופה בסרט
פורנוגראפי סוטה במיוחד ומקלל, והוא לבד בדירה בלי נשק ודעתו
טרופה ומבולבלת. השוטרים עצרו אותו והוא נשלח לבית החוסים
הקרוב ביותר שם דחפו לו כמות כזו של סמים שסוף-סוף הוא הרגיש
את הגל הגועש בו הולך ושוכח ונרגע ולאט-לאט הציפה אותו תחושת
שלווה אמיתית, לבנה, רחוק מאותו יער פטגוני לשם לא יצטרך לחזור
עוד לעולם ורק מדי פעם היה פולט אנחה סתומה ומרוקנת מתוכן שלא
באה מתוך כאב אלא פשוט מחוסר התמצאות במרחב ובזמן. וויקטור סגר
את העיתון ונשא מבט משוטט לחלל וראשו נמשך קצת לאחור. אחר דקה
התנער והפטיר "חארות! הכל שקרים", ואחר כך, "הם לא הבינו כלום
החארות האלה".
את אחותו לא ראה עוד שכן ארבעה ימים בלבד לאחר שקם ממיטת חוליו
קיבל טלפון מבית החולים איכילוב, ורופא עם מבטא כבד הודיע לו
בצער שאחותו נפטרה לפני מספר שעות מאי-ספיקת לב לאחר שמשהו
שהיא קראה בעיתון הבהיל אותה וטלטל אותה יתר על המידה. הרופא
התנצל ושאל אם ידוע לו אם למנוחה היו עוד קרובים פה בארץ.