לפני חודש סופסוף עברה לקומה ארבע - קומת המשרדים הנחשקת.
הרחק-הרחק מקומה שלוש, קומת הכניסה של המבקרים המעצבנים
והחפרנים. אלוהים, כמה חפרו לה, כמה קדחו לה בשנה הזאת, כשישבה
בדלפק הכניסה לבניין. היו ימים שהתחילה לחשוב שאנשים מתקשרים
למרכזיה מתוך מזימה ברורה להתעלל בה ולקצר את ימיה. טוב, גם
עכשיו היא נאלצת לענות לטלפונים שלהם. זה הרי התפקיד החדש שלה,
לענות לכל המשוגעים והנודניקים שמתקשרים למחלקת הזמנות. אבל
לפחות עכשיו חוצץ ביניהם טלפון, ולא דלפק זכוכית שלא עוצר את
הצעקות, וריח הגוף, והעצבים שלהם ושלה. נדמה לה שלא רק גרם
מדרגות ומעלית עם ריח קבוע של זיעה מפרידים בין הקומות, אלא גם
מין גדר-הפרדה-בלתי-נראית, שחוסמת את הרעש ומפצלת את נושאי
העניין והעיסוק של שתי הקומות. משרד לא-רע יש לה. היא חולקת
אותו עם אסנת, שנמצאת כאן כבר שנה. היא מאוד נחמדה אליה, אסנת,
למרות שהן לא בדיוק אותו הטיפוס. אסנת מתייחסת יפה אל כולם, לא
רק אליה. מאלה שיוצרים קשרים בקלות, זוכרת תאריכי יום הולדת
ואת שמות הילדים של עובדים בעלי משפחה. מתחבקת בטבעיות כזאת כל
פעם שפוגשת מישהו שלא ראתה יותר מכמה ימים. אני, היא חושבת,
הפוכה ממנה לגמרי, וכמו על-פי גזרה קדומה גם מקנאת בה
מכף-רגל-ועד-ראש: בחיוך הטבעי שלה, בגומות החן, בחזה המלא,
במבט הישיר, בטוב הלב. ביכולת המופלאה לפתח שיחה קלילה,
מצחיקה, או רצינית על כל נושא. אוי, עש לילה קנאי שכמותי.
יודעת שלעולם לא תצליח לחקות את תנועת הכנפיים האלגנטית של
הפרפר, אבל אף-פעם לא תפסיק לנסות. וכל שתפיק יהיה מעוף מהודס
וקצת פתטי.

יש לה שולחן משלה, עם מגירה לשמור בה את הסוכר החום שלה וסוג
התה שהיא אוהבת, וגם מחשב עם קוד כניסה. כמעט פרטיות, למרות
שדלת המשרד תמיד פתוחה. פרטיות אמיתית יש לה רק בשירותים שבקצה
המסדרון. זה המקום שהיא הכי אוהבת בבניין. חדר שירותים שמיועד
לעובדים בלבד, ומרבית הזמן הוא פנוי ושקט. ונקי. היא הולכת לשם
לפעמים כדי להירגע מהצלצולים של הטלפון ולנשום אוויר נקי.
במשרד אין לה חלונות, אבל בשירותים יש. חלונות קטנים וגבוהים
שפונים לנוף של כנסייה יפה. בין הכנסייה לבניין יש אתר
ארכיאולוגי, ולפעמים בזמן שהיא יושבת בשירותים, היא שומעת חלקי
הסברים מלומדים על ממצאים מתקופת בית ראשון, ציטוטים מהתנ"ך
ומיוספוס פלביוס ובנימין מטודלה. מקשיבה למדריך התורן שמצטט
בלהב ובלהט אקדמי (הם כולם נשמעים אותו דבר), ולפעמים שואלת את
עצמה איך זה שלא הלכה ללמוד. כי דווקא הייתה די טובה בזה.
בלסכם הסברים של מורים ובלשנן בעקשנות את החומר לקראת מבחנים.
יש לה זיכרון לא רע. תמיד בשיחות היא אוהבת לשלוף איזה פרט או
אנקדוטה שהשתמרו אצלה באורח-פלא בקופסת נעליים מאובקת בתחתית
הזיכרון. את עדיין יכולה להירשם למכללה, או אפילו לאוניברסיטה,
היא מנופפת באצבע, ועונה לעצמה במשיכת כתף: Ah well.... לזמן
יש אפקט מרדים, וככל שעוברות השנים הסיכוי מתקטן.

היא יושבת לה שם, על מכסה האסלה בקיתון המוברח, ונותנת לחלקיקי
תודעה לרחף ולהתנגש אחד בשני. ממש כמו שהייתי ילדה, היא חושבת
פתאום. גם אז היה הבצ'י - כך היו קוראים לחדרון הפצפון הזה,
חיבור וקיצור של המילה בית-שימוש - מקום המפלט שלה. בו הייתה
מתכנסת וחומקת ושוקקת אל דפי הספרים שלה בדירה הקטנה והמלאה
באחים והמולה. כמו שדה אלקטרו-מגנטי נזקקה לשדה פרטיות - בבית
שלא היה בו מקום למותרות כאלה. כבר מגיל צעיר מאוד, היא נזכרת.
כשהייתה בת שלוש ננעלה בטעות בפנים. איכשהו הצליחה לנעול את
הבריח המוגבה, אבל כדי לפתוח אותו - הרגליים היו קצרות מדי.
וכשניסתה לטפס על האסלה החליקה הרגל אל תוך הבריכה הרטובה והיא
נבהלה. קרעי הבכי שלה הבהילו את האחים הגדולים לרוץ לקרוא לאמא
מהעבודה. אבל דווקא אחותה הגדולה היא שהצליחה בסוף להרגיע
ולהדריך אותה איך להיחלץ. ומיד כשיצאה חיכה לה האיום האמיתי:
פאץ' בטוסיק ואזהרה חמורה לא לנעול שוב את הדלת מבפנים. מה
שכמובן לא הועיל.

הזיכרון מעורר בה צורך להשתין. היא קמה, תולשת קצת נייר ומרימה
את מכסה האסלה. תולשת עוד נייר ומסדרת על האסלה בשתי שכבות.
כשהיא מורידה את המכנסיים היא שמה לב לחלק האחורי של התחתונים,
איפה שבדרך כלל התווית. שלוש נקודות שחורות יש שם, היא מזהה את
חתימת ידה של אמה. איך הגיעו אליי תחתונים של אחותי? בבית שבו
נולדו ברצף שלוש אחיות, אמה המעשית נהגה להבדיל בין התחתונים
והגרביים הזהים ע"י סימון בטוש: כל ילדה מוספרה על-פי מקומה
במשפחה. כמו על קוביית משחק נחרתו המספרים בתודעת הילדות, עד
שמגיל קטן, עוד לפני שידעו לספור, כבר זיהו את האייקון הפרטי
שלהן. כשהיא שולחת את היד לנייר בפעם השלישית, היא נזכרת
בקריאה ילדותית מצלצלת: "אבא, בוא לנגב לי!" באיזו שמחה היה
מכריז הילד התורן במשפחה את שליטתו על ההורה שנמצא באותה עת
בבית. משפט שכאילו הכריז על פיסה קטנה, נתח יחיד במארג היחסים,
שבו הוא המורה והמצווה, והוריו נכנעים למרותו.

היא כבר צריכה לחזור למשרד. לא, אסנת לא תרים גבה על ההיעדרות:
היא לא ממרימי-הגבה-מעקמי-האף. אבל ההודעות בטח כבר נערמות
במענה הקולי, ואולי יש מקרים דחופים. לא נורא, עוד שעה וחצי
היום נגמר. לא שיש לה יותר מדי מה לעשות אחרי העבודה. בגלל
שהיא דבוקה יום שלם לטלפון במשרד, לא בדיוק מתחשק לה להמשיך את
המלל הטלפוני גם אחרי חמש. מצליחה לשמור על כמה קשרים רופפים
עם חברות, ידידים, מפה ומשם. מדברת מדי פעם עם ההורים, האחים.
חבר אין לה. אין לה גם איך להכיר. כאן? כמו בכל מקום. אלה
ששווים משהו כבר תפוסים. במיוחד עידן, שכבר שנה שעברה, כשכולם
התייחסו אליה כמו לזבל, כי הייתה עובדת קבלן ולא חלק מהסגל,
הוא תמיד התייחס אליה יפה. שאל מה שלומה, הסתכל לעיניים שלה
וראה אותה ממש, לא מישהי שתעשה לו טובה או שתוריד ממנו איזה
עז. המשרד של עידן נמצא ליד השירותים, ככה שהיא רואה אותו די
הרבה. לפעמים היא עוצרת אצלו לשיחה קלה. תמיד שמור לה אצלו
איזה מבט אנושי, נדיב, רגע שהוא חולק רק בין עיניה לעיניו. אבל
הוא נשוי. שני ילדים. לא שאכפת לה... באמת שלא מזיז לה להיות
עם גבר נשוי. רק שהוא לא עשה אפילו צעד אחד מעבר לקו הנחמדות
האדיבה. היא יודעת שהיא מוצאת חן בעיניו. תמיד היא יודעת
כשמישהו מתעניין בה. אבל היא בחיים לא תיזום משהו. מחזיקה את
עצמה חזק-חזק לא להתאהב בו.

טוב, אולי תלך לראות סרט היום בערב. יש לה מנוי לסינמטק, שם
אתה לא מרגיש יוצא-דופן אם אתה בא לבד. לא, סרט לא יצליח לגרש
את המועקה הריקנית שמלחכת בה, אבל הוא יעביר כמה שעות. לא תמיד
היא מרגישה כל-כך זקנה, אבל כן תמיד היא מרגישה שאין לה כוח
לשנות כלום. שלא ממש משנה כאן או שם, לבד או יחד.
היא קמה והולכת למטבחון, להכין כוס קפה אחרונה להיום.