את השורות האלה אני כותבת בדמעות. עברו כשלושה שבועות מאז
כתבתי את היצירה האחרונה שלי, אז הייתי אופטימית, הנה הנה הכל
יהיה בסדר. והנה ביום חמישי ב-23.12.07 פתאום קרסתי וקיבלתי
ברגל השניה מכות יבשות קשות. באמצע הלילה הכאבים גברו לא הייתה
ברירה הזמנו אמבולנס ולבית החולים. הרופאים אמרו , כל הבדיקות
בסדר אך יחזיקו אותי מספר ימים כי יתכן שהנפילות בהשפעת טיפולי
הכימותרפיים ואולי דבר אחר מפחיד יותר שאני עלולה ליפול שוב.
בימים שלא הייתי בבית החתולון האהוב נעלם. בשבת אצל כל החולים
מלא מלא מבקרים, אצלי "יוק" אף אחד. אפילו כוס מים לא נתנו לי.
משפחתי ירדה למחתרת.שמתי את ידיי על עיניי וקראתי למלאכי. קול
נעים שאל, גברת את זקוקה למשהו? הורדתי את ידיי ראיתי לפניי
עלם חמודות בחלוק לבן {רציתי לומר לו כן אותך אני רוצה} בלעתי
את מילים אלה שהיו על לשוני ואמרתי, כוס מים קרים, ללכת
לנוחיות וכדורים נגד הכאבים. חייך חיוך מקסים ואמר, תקבלי הכל
גבירתי.
למחרת שחררו אותי מבית החולים וחשבתי לעצמי, מה קורה איתי? האם
אשאר נכה כל חיי? לי יש זכרון ארוך, בזמנו קראתי על נערה
שקיבלה מכה מהמיטה ושתי רגליה הפסיקו לתפקד, ועקב זה נכנסה
לדיכאון. הרופא נתן לה פרוזק ואיזה פלא לקחה את הפרוזק ואחרי
כמה זמן רגליה השתקמו. את זה ניצלו הרבה נשים.
רופאים רופאים איפה אתם?