דמותך אליי באור גנוז
ניבטת ונעלמת
דועכת כנר שהאיר שנים
ולהבתו רקדה לכל הכיוונים
סוגרת את שערי לבי
מרסקת ברכות את עצמותיי, רגשותיי, אותי...
חלומות שהיו איתנים כרוח
טוהר שעטף והגן על אהבתנו
נעלם ונגוז ואתו מהותנו...
זה אני, זו את, זה כבר לא משנה.
זה הגורל שמניע... הורס הוא, ובונה.
איך שהזמן מטפטף כהותו לכאב השחור.
איך לאט לאט מרדים רגשות
כבובה עם לב רצוץ על חוט מתנועע חסר שליטה ורצון
מתקיים ונע בין רע לטוב
לאן מכאן לא אדע... הגורל והזמן כדרכם ינהגו
בינתיים אני פה חי ומרגיש כאילו.
באהבה אין סופית וחסרת ביטוי ארז. |
