אני לא זוכרת מתי ישנתי לאחרונה.
"האצבעות שלך צורבות בבשר שלי".
אני מפחדת לדעת, אם זה יכול להיות טוב. כאב זה טוב, גם כזה
ממגע אוהב שצורב בבשר.
"אני כבר לא יודע אם להתנצל, את כל כך מודעת וכל כך רגישה",
אהבתי להתבונן בשנהב עיניו של איתי, אף פעם לא לטבוע באישוניו,
ככה הכי בטוח בשבילי.
"אני כמעט מסוגל לאהוב אותך", שפתיו נעו באלגנטיות כמעט
נונשלנטית, עם חצי חיוך עמוק זדוני, כזה שנמצא בבטן ונראה רק
לאדם שאליו הוא מכוון.
ואני כמעט אותך, אמרתי בלחש, המילים חסרות המשמעות הסתחררו
סביב פי, מלטפות את שפתי, ממאנות לעזוב ולו לרגע. אני כבר לא
בטוחה אם באמת אמרתי אותן, או שמבטי הריק שאהב אותן לתוכו.

"תכאיב לי עוד", דרשתי באצבע מלטפת על חזהו, בדיוק מעל למפתח
הלב. היא נדמתה לי כחודרת את עורו, בשרו ועצמותיו ונוגעות בו
באופן בלתי אמצעי.
"אני לא רוצה להכאיב לך", איתי העביר יד מלטפת בשערי. "אבל אתה
רוצה שיהיה בי שקט, נכון?" אמרתי בקול ילדותי, "אז תכאיב לי,
אתה יודע שאני לא יכולה להשקיט את הכל לבד".
לרגע לא הייתי שם, חזרתי לעולם שלי, עם הזיכרונות הדפוקים שלי,
אימפריית האגוצנטריות ואני הקיסרית. ראיתי את הפחד משתחווה
בפני, מקדם אותי בברכה לכסא עטוף בד רך ומפתה, עשוי מכאב טהור.
הגאווה דחקה בי, "שבי, שבי, את הרי לא יכולה שלא".

שפתיים. דמעה. לחי. מגע.
"חזרת אלי?" איתי שאל ברוך. "אני קצת איתך עכשיו", לחשתי, בקול
הנובע ממעמקי גרון פצוע מאלפי רסיסים של זעם וייאוש, חדים
כתער, שנבלעו בו יחד עם הרוק ככופר עבור כניסה מחדש אל העולם
האובייקטיבי "של כולם".
"לא הכל כל כך נורא, את יודעת".
"תפרט", דרשתי בתוקף. "הרי את יודעת בדיוק למה אני מתכוון,
וחוץ מזה, אם אמשיך לדבר, אתפוס יותר מדי מקום בסיפור חייך, לא
רוצה להיות שם".
איתי סגר פיו בעודי צמאה לקולו, בלי התוכן, זה שממלא מעצם
קיומו. הוא הניח שתי אצבעות על עפעפי וסגר אותם, לפתע הוא נראה
כל כך יפה וטוב בעיניי. חייכתי, ספגתי בגופי את הרגע, אחד
הרגעים הבודדים הללו של שלווה מזככת, כזאת ההופכת את הגוף לעשן
החג בעדינות סביב מהות ה"אני".

לא היה מבט של אכזבה בפניו כשקמתי. "אני הולכת", אמרתי
בקרירות. אולי הוא כבר התרגל לכך. התלבשתי בעודו שוכב על
המיטה, מתבונן בי, לא מסגיר דבר. לא מסוגל או רוצה לשאול, טוב,
הוא בטח כבר מבין. "אני הולכת להתנקות", אמרתי.
ברגע, הרגשת החוסר כיוון והבלבול שאפפה אותי תמיד כעמוד ענן לא
רצוי התפוגגה, והיה לי כיוון, מסלול ברור הדומה לרגעים הללו של
התמקדות מוחלטת בפעולה חסרת משמעות - תזוזה של אצבע, פליטת
אנחה קלה של אכזבה. העולם הצטמצם למרחק ביני לבין הדלת, לאחר
מכן למרחק בין רצוני וגופי. הלכתי במהירות כאחוזת אמוק, חדר
המדרגות נראה בקושי דרך צוהר מחשבתי.
"את חייבת להגיע בזמן", לחש לי הקול המוכר. "אני חייבת להגיע
בזמן, חייבת להגיע..."

אני לא זוכרת מתי ישנתי לאחרונה.
הכיור מגואל בדם ומולי נערה חיוורת וקרה כזיכרון הנחצב באבן.
אומרים שברגע המוות יש שלווה שהיא כמעט יפה. אז לרגע, הייתי
כמעט יפה.
אני לא בטוחה אם אני נזכרת בעבר או שזה רק איתי שמשנה לי את
הזמנים.
עכשיו הסכין נוגעת בעורי, וההרגשה הנפלאה הזאת, של הכאב הפיזי
המאפיל על זה שבפנים. שקט, שוב, עוד רגע של שקט כלפי חוץ.
בתוכי - סערה עם גשם מרפא וברקים מעוררים.

אני לא יודעת, כמה זמן הייתי שם, מכווצת בפינה, קרה, מכונסת.
"יולי?" קול מרוחק, כאילו עבר יבשות וימים והרים והגיע אלי
עייף ורצוץ.
"יולי!" מישהי קוראת בשמי, הפעם הקול נשמע יותר קרוב, קצת
עצוב, אולי מודאג.
"יולי..." הייאוש בו מוצא את הייאוש בי ויחדיו הם מחברים את
נימי נפשי למציאות, אחד אחד, עבודת פרך, למה הם כל כך מתאמצים
בשבילי?.
"יול..." אושר מעלי, מחייכת, אופטימית, מאמינה בי, מזינה
אותי... "יול, את בסדר?" פקחתי את עיני. אושר, את קצת בוכה לי,
אסור לך.
"אני מצטערת יול, ישנתי, לא ידעתי שהגעת, אני מצטערת..." אושר
אמרה בעודה מחבקת אותי.
זה בסדר אוש, חיפשתי שקט, את יודעת שאני לא יכולה בלי שקט.
"אני כבר לא יודעת מה בסדר, תראי אותך, אסור לך לעשות את זה
לעצמך", שפתיה נעו בחוסר משמעות, ראיתי בעיניה שעכשיו אנחנו
בעולם של כולם, זה בסדר.

אני לא זוכרת מתי ישנתי לאחרונה.
קול עמום. "תפסיק לצרוח לי באוזן". "מה?" הפעם הבנתי אותו,
"אמרתי שתפסיק לצרוח לי באוזן!" בכעס וקצת יצא לי חיוך, אני
אוהבת את הקרבה הזאת.
"שאלתי, אם את פה לבד, ואני בכלל לא צורח, מצחיקה". אה כן, לא,
יש לי עוד המון דברים בראש, אני אף פעם לא יוצאת למסיבות לבד.
"איך המוזיקה פה?", הוא שאל, אולי מנסה לתקשר איתי ולא עם
המסיכה שעל פני. "אני פה בשביל השקט", עניתי.
"דווקא מתאים לי קצת יותר שקט", "גם לי", אמרתי. יצאנו החוצה
והתיישבנו על ספסל מעץ, כזה שהרגשתי גיבורה כשהייתי קופצת ממנו
פעם מזמן.

צליל "קליק" מרחף באוויר ואני שוב מחוץ לפוקוס. אל הצליל
מצטרפות מילים במחול מטורף, אני טועמת כל נשימה ומכירה תודה על
עצם קיומי. קר לי בחוץ וחם לי בפנים, אני לא יודעת אם שוב
עשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות ואם אני בכלל כאן.
"תגיד, זה העולם של כולם?", שאלתי. "את לא ממש..." מגע, יד על
ברך. "אתה מכאיב לי, עזוב אותי, אתה..." זה שוב חוזר, הרגע
הזה, אני מנסה לצאת, לצלם מבחוץ, כמו סרט וידאו. "זה רק סרט,
נכון?" שאלתי, שאלתי שוב את המילים שיוצאות מפי, ללא מענה.
לפתע כאב חד בעורף. אה, זה לא כל כך נורא, אני די לבד. שקט.
מעולה, כבר חשבתי שלא אקבל את המנה היומית שלי.

בית חולים, מה אני עושה פה?
"זה בסדר יול, קיבלת מכה והתעלפת, אני פה עכשיו", אמרה אושר
ברכות. "אוש, אני מצטערת, הבטחתי לך", המשפט נעצר במבט על
פניה. היא מבינה, היא יודעת שאני חייבת את השקט שלי.
"אני עוד מעט חוזרת, בסדר יולי שלי?", שאלה. "זה בסדר".
איתי צעד לתוך החדר, הוא תמיד שם כשאני צריכה, כמעט כמו אושר.

"אז מה, סמים, אלכוהול, פגיעה עצמית, ככה זה יהיה תמיד"?, שאל
איתי.
"לא, מה פתאום, אני לא מכורה לדברים הללו, תמיד אפשר למצוא
תחליפים".
"למה את צריכה תחליפים? אולי תיגמלי מהשקט הזה שלך", אמר בקול
בטוח.
"קל לומר, קשה לעשות, אתה יודע..." הטקסט הרגיל, אני הרי לא
יכולה להשתנות.

"אספר לך מה אני חושב על התמכרויות, יולי. יש שתי דרכים
להיגמל, לאחר שמחליטים על כך. הראשונה - להשתמש בהתמכרות עצמה
כדי להרוס אותה, נניח, לעשן 4 קופסאות סיגריות ברציפות ולסבול
כל כך מתופעות הלוואי, שעצם המחשבה על סיגריה תגרום לך לבחילה.
השניה - היא חוויה מתקנת של האירוע שבגינו נוצרה ההתמכרות.
מכירה את הדברים הללו, שאף אחד לא נהנה בפעם הראשונה שהוא עושה
אותם? לעשן סיגריה, להשתכר, לשתות קפה, להזדיין, כולם מחפשים
את החוויה המתקנת לפעם הראשונה, ואחרי שהם משיגים אותה הם
מחפשים אחת יותר חזקה מבלי לדעת למה".
"דבר בשם עצמך איתי, אני אהבתי את הקפה הראשון שלי", אמרתי
בחיוך.
"חמודה. חוויה מתקנת, אני אומר לך. אני יודע הכל עלייך, כמה
שלא תהיי סגורה, ושנינו יודעים מה את צריכה לעשות כדי שתמיד
יהיה לך שקט".
אני שונאת כשהוא צודק.

אני לא זוכרת מתי ישנתי לאחרונה.
שוכבת על המיטה עם עיניים פקוחות. כתמים שחורים מופיעים אל מול
פני, אני מרגישה משותקת, כמו אז. גופי רועד ופתאום נשמע צלילים
דקים נשמעים כהדים של רעמים רחוקים. לרגע כמעט טוב לי, פתאום
זה לא כל כך נורא לשכב שם במיטה, לבד, להמתין לבלתי נמנע. הוא
נכנס לחדר, כמו בכל לילה, הפעם זה שונה. אני צריכה לשמור על
הפנים שלו ברורות. הוא נוגע בי בידיו הקרות, חסרות הרגש. פחד
משתק. הפעם אסור לי לצאת מהסיטואציה, לצפות בה מבחוץ, כמו סרט
וידאו, מוגנת, בלתי נראית. חייבת להישאר בפוקוס. שוב הבל פיו
על פני, וידו נוגעת בי, זוחלת ומתפתלת במורד בטני.
"עכשיו זה הרגע", קולו של איתי, בטוח כתמיד. "עכשיו", אינני
יודעת אם צעקתי או שמעתי את המילה במעמקי מחשבותיי, שלפתי את
הסכין ונעצתי אותו בדיוק היכן שרציתי. הרגשתי אותו חודר מבעד
לעור, בשר ועצמות, ישר לתוך הלב. חזרתי, עם ידיים מגואלות בדם
באישון לילה, צעדתי חרישות לחדרי ובשקט הלכתי לישון.

בבוקר איתי ישב בצד ימין של מיטתי, בוהה בי בתדהמה. "אני לא
מאמין שעשית את זה", בקושי הצליח לדבר. "אבל איתי, אתה
אמרת..." לא רציתי להוסיף במילים.
ידעתי שאתגעגע אליו, לפחות כמו שהוא אלי. הוא היה היחיד המסוגל
להבין אותי לחלוטין, היחיד שהבין איך אצליח להירפא, לא משנה מה
המחיר.
"הייתי צריך לספר לך, שהתמכרויות רבות לא עוזבות בלי מחיר, אבל
אני מניח שעכשיו את מרגישה את זה", "וזה בטח יותר גרוע מכל
קריז שהיית מסוגלת להעלות בדעתך".

"הצלחתי לישון אתמול בלילה", אמרתי.
"אני יודע, את כבר לא מפחדת", אמר, "ואנחנו לא באמת נפרדים,
יול, אני מניח שאת יודעת".

"כן", אמרתי בחיוך, "אנחנו לא נתראה יותר, אבל תמיד תישאר חלק
ממני".