זאת אשליה של יציבות.
אני זוכר, סיפרתי לה פעם על נועה.
"ספר לי שוב"

איך אהבתי להתבונן בה, מטפסת לפסגת אביונתה.
"אתה מצחיק, אתה יודע?", אמרה, "זה תמיד נגמר אותו הדבר"
הייתי מניח אצבע משקיטה על שפתיה הלחות, והיא בשלה.
"אני רוצה לראות אותך גומרת"
"למה?", לפעמים היא שאלה ואני פחדתי להתחיל לחשוב על תשובה.

לנועה לא היו חשובות התשובות, היא אהבה לנטוע בי חששות ולחזות
בי מתנודד כסירה בלב ים, בעודה יושבת על הסיפון.
כשהיא גמרה, שחור עיניה התמזג בשחור הלילה, כמו משקף אותו.
הייתי קרב אליה ומתבונן בעיני המראה הסלקטיביות שלה.
"אני אף פעם לא משתקף בך".
היא הייתה מחייכת, ואני הייתי קרב אליה יותר, חש את חום גופה,
סופג את הבל נשימתה.

לאחר שהוויתה שכנה בכל חלק בי, הייתי שוכן בתוכה. הדברים
שנתרחשו לאחר מכן דמו להדים רחוקים של סערה, בכל פעם במקום אחר
אך תמיד אותה אחת.
המסע הכי מרתק שיכול להיות לעין הסערה, לא שהגעתי לשם פעם.

היינו שותים נס קפה חם בספלים עם ידיות מתכת, תמיד אחד וחצי
סוכר, קצת חלב, בדיוק בצבע הנכון.
הייתי מתבונן בה קרוב, נוגע עם האף בעורה. נקיקים וגאיות,
נחלים וגבעות ואינסוף פרטים קטנים קטנים.
"מצאת את עין הסערה?", שאלה.
"אני כבר לא מחפש אותה, אני מנסה לצלם אותך בזיכרון", עניתי
תמיד בחצי חיוך, היא מבינה, אני יודע.
"חשבתי שכבר עשית את זה פעם", הקשתה.
"כן, אבל את כל הזמן משתנה לי".

"אז בעצם, נועה היא זאת שגרמה לך להבין שיציבות היא אשליה?",
שאלה מאיה בצינה.
לא נועה, אני דרך החוויות שלי איתה. זה כמו גלישת גלים, את
יודעת.
"לא, אני לא, וגם אתה לא כי אתה בכלל לא גולש גלים", אמרה
בחיוך זדוני.
אני לא, את צודקת, ואני אסלח לך על הקטנוניות הפעם. הכוונה שלי
היא, את לא יכולה פשוט לומר "זאת הדרך שאני מתווה לעצמי וזהו",
את פשוט תיפלי מהגלשן. לפעמים את צריכה לקלוט את המצב מסביבך
ולזרום עם השינויים.
"בחיי שזאת פיסת הפילוסופיה בגרוש הכי שחוקה ששמעתי בחודש
האחרון...".
מאיה תמיד ידעה לקבל דעות שונות משלה בצורה נעימה.

אוקיי, יש לי משהו בשבילך, אמרתי בחיוך של מליון דולר.
"מה?", היא שאלה בעיניים סקרניות וצמאות, זה מה שאהבתי בה,
לפעמים היא הייתה משליכה את כל ההגנות.
בשבוע שעבר, פגשתי את גיא, זוכרת?, גיא מהקומונה.
"חמוד, סקסי, שטחי", חתכה.
כן, אז גיא, הוא הפך לאחד האנשים הללו, שכל הזמן מדברים על
המסיבה של שבוע שעבר או על זאת שתבוא, ומוצאים להם זמן למלא
בליינים כאלה ואחרים כל ערב בשבוע.
"תמשיך"

אז בעצם גיא, ונכון שהבטחתי להיות פחות שיפוטי אבל אני חייב,
מנסה ליצור לעצמו אי של יציבות. כזה שנמצא באמצע האוקיינוס
ומחובר לקרקעיתו, בלי הר געש באמצע ו... "אתה חייב להפסיק עם
המטאפורות הללו ולהגיע לעניין".

אז גיא בפרט, אנשים בכלל, משהו בסיסי מאוד, לטעמי, לקוי בנפשם
של אלו הטורחים להיות מוקפים כל היום, או כמיטב יכולתם,
בידידים, באוהבים או בסתם אנשים שיכורים או שמחים(או שניהם
יחד). הם מחפשים יום יום אישור לכך שיש ערך לקיומם ויש טעם
לחייהם, שהם רצויים ואוהבים, שהם חברתיים ומחוברים. יש בזה
אלמנט התמכרותי, בסוף, האנשים הללו משלמים עבור שעת חברות
בתשלום לפסיכולוג.

"נחמד, אבל אתה שוב יוצא פוץ ומתנשא"
"ואת, את אטומה, יהירה וקצת מטומטמת".
"אני אוהבת אותך", אמרה, "גם אני אותך".

"אתה באמת צריך להיות קצת פחות שיפוטי", אמרה והניחה ידה על
ברכי.
"זוכר, תמיד רציתי להשלים את הציור ההוא עם הציפורים, שכולן
שונות האחת מהשנייה".
"כן, למה אף פעם לא סיימת אותו?", שאלתי בתמיהה.
"יש בציור משהו מפתה ומרושע ולא מתחשק לי להיות מפתה ומרושעת"
"עכשיו תסבירי", דרשתי בתוקף, והיא הסבירה.

מאיה סיפרה שבילדותה אביה היא הייתה קוראת עם אביה ספר, ומשחקת
את המשחק שנקרא "זום". בעמוד הראשון של הספר יש משהו לא ברור
ומאותו הרגע בכל עמוד נעשה זום אאוט על התמונה, וזה תמיד מפתיע
מחדש.
הספר הספציפי שהיה זכור לה נפתח בכרבולת של תרנגולת, שניתן
לזהותה רק בעמוד השני. לאחר מכן זה ממשיך והתרנגולת נמצאת בבית
שעליה צופים ילדים שנמצאים בחווה שהיא בעצם חוות צעצוע שבה
משחקת ילדה וכן הלאה, כל פעם מפתיע מחדש.

"על מנת להבחין בשוני בין חלק מהציפורים, הצופה חייב להתקרב
לציור, ובכך הוא מסתכן באיבוד התמונה הגדולה. כאשר הוא מתרחק
אינו יכול לראות את הפרטים הקטנים, שהם חלק בלתי נפרד מהמכלול,
ובעצם, אף פעם לא יכול לראות את התמונה כפי שאני ראיתי בעיני
רוחי, בצורתה המושלמת".
"הצופה חייב לבחור- האם הוא רוצה להתקרב, לזהות הבדלים בפרטים
שונים, כולם מדידים, לכולם יש שם, לנתח את הציור באופן
רציונאלי כדי שיוכל להמשיך ולהתעמק בכרבולתו שלו, או אולי ירצה
הוא להתבונן על הציור בכללותו, לחוש, לספוג חוויה שאינה ניתנת
לתיאור במספרים ובמושגים אובייקטיביים".

אמרת "להתעמק בכרבולתו" ולא הבנתי.
"זה כמו בספר, כל שאתה רואה בהתחלה הוא הכרבולת, וזה מה שיש לי
ולך על הראש, אם תרצה תקרא לה המטען שאתה מביא איתך, מתוך
מכלול החוויות להן אתה קורא חיים, ומשם, אתה מנסה להסיק,
ולהקיש ואיכשהו להחליט, אבל החיים כל פעם מפתיעים אותך מחדש,
פתאום הילדה שמשחקת בחוות הצעצוע בכלל נמצאת על פוסטר המודבק
על אוטובוס, ובכלל האוטובוס מופיע במגזין שילד קורא בספינה
באמצע הים".
"ומה בעצם את מנסה לומר?", שאלתי.
"תפסיק כבר להתמקד בפאקינג כרבולת שלך, ותנסה לראות אנשים
בכללותם", "אבל בעצם, אתה די צודק לגבי גיא".

השיחות עם מאיה תמיד היו מרתקות במיוחד. גם הסיפור הזה עליה
הוא קצת מיוחד. הוא מתחיל מהאמצע ואולי אין לו סוף.  מה שיפה
בו, שאפשר לבחור לאיזה כיוון ללכת.
אחרי שנה ביחד נסענו לסופ"ש בצימר, הזוג הכי לא שגרתי באקט הכי
שגרתי.
נשארנו כל היום במיטה וטבענו מאהבה. כשהיינו שוכבים היא הייתה
נצמדת אלי ולוחשת לי כמה שהיא מפחדת למות מאהבה, כמו שבוכים
מאושר.

מאיה פחדה מהמון דברים- פחדה מהמוות, מהחיים, מאהבה ומהיעדרה.
פחדה לחשוב שאולי יש חתולים בעולם, שהם לבד עכשיו. ואני בכלל
אלרגי לחתולים, אבל זה לא הייתי אני לאורך כל הדרך.

"אני רוצה משהו להיאחז בו, משהו קבוע, כמו נקודת ייחוס שממנה
אוכל לצייר את חיי, את עצמי".
אולי בעצם יש יציבות, ואני קצת פחדתי לגלות לה.
"ראית מה עשיתי עם הסיגריות?".

מאיה רצתה להפסיק לעשן, אז היא קנתה 4 קופסאות סיגריות והוציאה
את כל הסיגריות מהן, שמה אותן בשורה על השולחן בחדרה והדביקה
לכל אחת מהן זמן או אירוע. הייתה את סיגריית "עוד שבוע וקצת
מעכשיו", ואת סיגריית "היומולדת של שלומי", הייתה את סיגריית
"האהבה הראשונה"(זאת הייתה סתם סיגריה כדי לעצבן אותי), ועוד
ועוד כיד הדמיון הטובה.

"זה לא רעיון טוב, זאת התניה פאבלובית, עשית משהו טוב, תקבלי
סיגריה. ככה לא תיגמלי", טענתי בתוקף.
"זה קצת נכון", אמרה בחיוך, "אבל פאבלוב עשה ניסויים על כלבים,
אני בכלל אוהבת חתולים".
לך תתווכח עם הגיון נשי.

עם הזמן המלאי התרוקן אך מאיה עמדה בהבטחתה, אחת ועוד אחת הן
נעלמו, אירועים, חוויות ואנשים עברו בחייה ואני שם, ברקע.
היינו רבים ונפרדים ונכווים מתאווה, היינו אויבים כל יום ראשון
ונשואים כל יום שני. היינו יושבים במרפסת והיא הייתה מספרת לי
על כל דבר בתשוקה, כמו ילדים, המגלים דבר לראשונה בחייהם.

שבועיים לאחר שעזרתי למאיה לנטוש את החיפוש שלה אחר יציבות,
להחביא את הפחדים בארון ולהישאר מאיה שאהבתי, הסתכלתי על
השולחן בחדרה.
הוא היה קצת דהוי ומאובק, ובמרכזו עמדה סיגריה אחת בלבד.
"שלמות".

ברקע ברי ניסה לצטט את הרמב"ם, והיא התבוננה בשמש שוקעת.
קרבתי אליה ונשקתי על מצחה.
"זאת הייתה מחווה יפה" אמרה, ובלבה חששה קצת, כי מחוות תמיד
הפחידו אותה.
צפינו ביחד בקצה השמש הנעלמת, ועיניה כמעט התמזגו עם עיניה של
נועה, ואני סוף סוף הצלחתי להשתקף שם.
התקרבתי לפניה כדי לראות דמעה, נשקתי ונשענתי לאחור.

צעדתי אחורה מספר צעדים והיא כבר לא נראתה כה עצובה.
מרחוק, כשעצרתי כדי להיפרד בפעם האחרונה במבט,  חזיתי בצלליתה
במרפסת.
ברקע, הצוק והים שתמיד היו שם ואת מאיה, נשענת בקצה המרפסת -
מעשנת סיגריה.