37 דקות. לא שאני סופר.
הטעם שלך עדיין בפה שלי. עז, בולט. אולי מחר בבוקר אתייאש
ואצחצח שיניים, עכשיו את איתי. כמעט וויתרתי על נשיקת פרידה
אחרונה, כמה כואבת - ככה מלאת תשוקה.
"היה נעים להכיר". עם לחיצת יד, ואז ללכת ממך. אחלה סיומת
לאגו, חרא ללב. אחרי 20 מטרים של הליכה ואת עומדת שם, בקור,
מתבוננת, בוחנת, אולי מזילה דמעה, כמעט בשוויון נפש, מתוך
השלמה עם מה שאף פעם לא יהיה שלם.

בסוף אמרתי לאגו להמתין, את זריקת המרץ שלו הוא יקבל בפעם
אחרת. חזרתי אלייך, לרגעים הללו שבהם כל החושים מתעצמים. כבר
לא הייתי מסוגל לגעת בך עם כל היד, זה היה אינטנסיבי מדי. קצות
אצבעות זה מספיק. פתאום ישנם גוונים כל כך רבים של סוג התחושה
שמשרה המרקם של הגופיה שלך, בצבע בורדו-חום, הגב החשוף שלך,
עולם אינסופי של חוויות מסעירות בקצות אצבעותי...

הלוואי והיה בכפות ידי.

אז אני משחזר אותך שם ולא מבין מה אני עושה כאן, כותב, מנחית
עצמי למציאות. אני רואה אותך עומדת שם והרקע משתנה. בטוחה,
בוטחת, אולי מקווה שמישהו כבר יצעק שהמלך הוא עירום ואני לא
באמת צריך ללכת לתמיד.

הסתכלת עלי, קצת לפני הסוף, הסתכלת ועצמת עיניים
באותו רגע חשבתי על "לעצום עמוק", ביטוי שכזה, שמתאים בדיוק
לצורה שבה עצמת את עינייך. גם לי התחשק, לעצום עמוק, כי שום
דבר אחר לא התחשק לי.

"לעצום עמוק ולצלם". אז הסתובבתי, עצמתי עמוק וצילמתי.
באתי, ראיתי, הפסדתי.

זה לא אני, זה לא אני בכלל. על פניו, זה היה אמור להיות משהו
סתמי עם סיכונים מינימליים. קצת לבלות, קצת לשוחח, להתכרבל מול
איזה סרט, אחלה סקס. עוד מעט חורף וכאלה, אפילו שעוד חודש זה
נגמר. לא קולט למה אני יושב כאן וכותב את זה. אולי כדי להוריד
אותך מהראש, כמו שדנה הייתה מורידה תמונות מהראש שלה.

אבל את, את לא הכרת את דנה, וגם לא אותי, בעצם.

נרדמתי על המקלדת. הבוקר שאחרי.
הטעם כבר נעלם ובאמת חשוב לשמור על הגיינת הפה, ליל אמש קצת
דהוי ופחות עוצמתי, כמו חולצת סיום מסלול אחרי 3 שנים.

הייתי מספר לך על כמה הזוי היה אתמול, על החיות(ו` דגושה)
המוזרה שמילאה אותי ברגע שעזבתי אותך ולפתע, על אפרוריות של כל
אובייקט במרחב שהגיעה אחריה. הייתי מספר לך על משמעות המבט שלך
ועל הייחוד של כל תו בפנייך, הייתי מנסה לצייר את כולך במילים,
כדי שחלק ממך יישאר שלי, אבל למען האמת, את פשוט לא. לא שלי,
לא של אף אחד. אולי הרבה של עצמך, את כזאת, זה בסדר.

גם אני כזה.

"כמו הארנב של פינק פלויד, שמנסה לרדוף אחרי השמש".
לפעמים, את קורנת כמעט כמוה.

אתמול השוטר בניידת, שגם אותו את לא הכרת ולא תדעי אף פעם למה
בכלל שוחחתי עם שוטר בניידת באותו הלילה, שאל אותי "מי אתה?".
לרגע התעכבתי, ולא עניתי לו מיד, בבטחון האופייני לי, "אני
צחי".
תהיתי למה. אולי בגלל שהייתי טרוד במחשבות, או אולי, לא הייתי
שם, אלא סתם התבוננתי מהצד על הסיטואציה, כמו שדנה, שאותה לא
הכרת, הייתה נוהגת לעשות.

אולי פשוט... השארתי חלק ממני אצלך.

אבל זה בסדר, את יכולה לשמור אותו.