יש כל כך הרבה רצונות. אבל אני אצמצם אותם לאחד. כרגע אני
צריכה יד. חזקה שלא עוזבת. עם אחיזה טובה, שתוציא אותי
מהמי-קרח האלה. שיפסיקו הרעידות. ששני סוגי המלח שבמים יפסיקו
להכאיב ושהערפל יצא כבר החוצה. שהרצון לראות נקודות בוהקות
יעלם. ויהיה לי מקום להניח את הראש. מקום רך. יש שם משחק בצבע
לבן שמשתק. הוא נופל למקום ספק חלול ספק מלא ומשמיע קול של
קיא. זה היה מכתב, אליו מלווה ציור, למי שלא הבין. וזה די
מוזר, או די לא, שהדמות שהערצתי גם אהבה את הנקודות הצבעוניות,
שבסוף שיתקו אותה. וגם היא הייתה לא ברורה. ואנשי מקצוע ניסו
להסביר אותה. את אותה יד לא סקרנית שתצליח לפרש אותי אני אשמור
לעד.
נראה מי יוכל. |
