היא כ"כ רצתה שישנא אותה כמו שהיא שונאת אותו, אבל הוא חייך
אליה חיוך אוהב ונוסטלגי. והדרך היחידה  להתגבר על חיוך כזה
הייתה עוד כוס ויסקי, נקייה, בלי קרח, כמו תמיד. היא לא הייתה
מהאנשים האוהבים אלא דווקא מהשונאים, היא הצליחה לשרוד רק מכוח
השנאה שזרמה בעורקיה והחיתה אותה כל פעם מחדש.
דנה הייתה בשירותים, מצאה לעצמה את הזמן ללכת ולבדוק את הצבעים
בפנים והשאירה אותה לבד בדיוק שהוא נכנס מלווה באותם חברה
מפעם, שהיו פעם שלה. הם התיישבו במקום אסטרטגי, היא לא יכלה
להחמיץ אותם נכנסים, הקולות שלהם היו צורמים לאוזנייה ואפילו
את עשן הסיגריות שלהם הריחה, היא הרגישה כאילו הוא מעשן לתוך
ריאותיה ושורף אותן לאט לאט אבל בשיטתיות.
ברגע שהם נכנסו היא הרגישה כ"כ קטנה, ממרומי עקבי ה 9 ס"מ שלה
היא הרגישה כמו גמד במפגש פסגה של כדורסלני הNBA. היא ניסתה
לייצב את עצמה, משכה את הצוואר הארוך והרימה את האף הסולד, אבל
זה לא עזר , הנוכחות שלו משכה אותה למטה.
הם הזמינו את הקבוע, כולם עם בירות גולדסטאר והוא עם ויסקי,
גו'ני , בלי קרח כמו שהיא שותה. היא הפנתה מהם מבט וקיוותה
לראות את דנה חוזרת לכיוונה אבל היא ראתה אותה נעצרת ליד שני
בחורים שאחד מהם נראה בדיוק הטיפוס שיעצור אותה להרבה זמן.
היא לא ידעה לאן להעלם או איך לזוז ונותרה קפואה, רק כדי שלא
ישימו לב לנוכחותה. אבל דווקא במקום כ"כ הומה ותזוזתי, הקפואים
מושכים את כל תשומת הלב או שרק ככה הם מרגישים. הכוס שלה
התרוקנה לפתע והיא בכלל לא זכרה שכל הנוזל השקוף הזה נכנס
לגופה. במקום הריק של דנה לידה התיישב איש זקן שבא לבדו לשתות.
הפנים שלו היו ריקות, לא הביעו לא עצב ולא שמחה אלא רק ריקנות.
הוא היה גבר כבן חמישים פלוס, פניו לא היו מגולחות,  גדול
ושרירי והסתיר אותה מההמון הגדול. בסיטואציה אחרת הייתה מפוחדת
מנוכחות של כזה אדם לידה אבל הרגע הוא היה הגואל שלה.  
היא שקעה במחשבות מהירות, מה תאמר אם יתקרב אליה? האם היא
צריכה לחייך אליו או לשמור על אדישות? לנשק אותו או להסתפק
בסתם לחיצת יד ? האובססיה השליטתית שלה החלה לתקוף, הכל צריך
להיות מתוכנן ומאורגן מראש...
היא נזכרה בששת החודשים, לפחות ניסתה. איכשהו הכל נמחק ממוחה.
הנפש שלה יישמה את  התיאוריה של פרויד על הדחקה. היא זכרה
רגעים קטנים שרובם כיום לא נזכרו ככל כך נעימים, הכל פתאום הפך
להיות מנוכר ובזבוז של זמן, במיוחד שלה, מהמזמן שלו לאף אחד לא
היה אכפת,  גם לא לו.
גם את הפרידה היא לא זכרה, היא ניסתה לדמיין אותו בחדר הישן
שלה עומד מולה, אבל היא רק יכלה לראות את עצמה, ילדה פחדנית
ובכיינית שלא אמרה מילה בזמן שהוא שבר אותה. היא יכלה עוד
להריח את ריח הבירה ששתה עם חבריו לפני שהגיעה אליה או שזה היה
מהמשקה של הזקן שישב לידה. היא הרימה את ראשה ונתקלה בדמותה
שלה שהשתקפה מהמראה שהייתה תלויה בקיר שמולה, בחורה צעירה לא
שמחה, רזה לפחות לפי דברי כולם או אפילו שדופה בימים שהיא
מצליחה. היא ליטפה את ידה, הקיפה אותה עם השנייה, רק מדדה שהיא
נשארה ברוחבה הישן. ולפתע חשה טיפת עור חדשה וחשה חרדה עצומה.
היא הסיטה את ראשה לשנייה ונתקלה בו מחבק בחורה שמנמנה, היא
ליטפה את פנייה בעדינות נגעה בעצמות הלחיים הבולטות וחשה לרגע
ניצחון. הוא בהה בה במבט תוהה , לא זיהה את מי שבוחנת אותו
מרחוק.
"... אם אני חייב, אז זה בגלל שאני לא נמשך אלייך יותר... "
אני לא נמשך אלייך יותר... לא נמשך אלייך יותר.. נמשך אלייך
יותר.. אלייך יותר... יותר...
די ! היא צעקה בפאב ההומה והרועש, היחידי ששם לב לקולה היה
הזקן לידה. הוא הביט בה במבט מרחם . "לקחת משהו בובהלה ? את
צריכה עזרה ? "
"לא, לא זה בסדר", היא אמרה במבט מבויש .
"עוז, תן לי כוס מים לבחורה פה".  
"לא , לא זה בסדר", היא ענתה.
אך הוא התעקש.
עד שהמים הגיעו היא כבר נרגעה, אבל שהם הגיעו לגמה אותם במהרה
כאילו הם שיקוי של שכחה.
כל תחליף שיכל לגרום לה לשכוח היה בשימוש בתקופה האחרונה,
עיסוקים אובסיסיבים, יציאות מאוחרות, דייטים מרובים, הוצאת
מחמאות, נשיקות סתמיות. אף אחד מהם לא פתר אותה מהמחשבות,
מהכאב ומהפגיעה לכן החליפה בינהם כל תקופה, ניסתה למצוא את
הנוסחה המרפאה. אבל אחד מהתחליפים התקבע בה ולא עזב, היא רצתה
להעלימו אבל הוא התמקם וכמו מתנחל עקשן אמר לה   " אובססיה
כמוני לא מגרשים ".
דנה הייתה רחוקה ושקועה בבחור, היא כבר הייתה יושבה עליו
ושקועה בעיניו. היא ניסתה לקלוט את מבטה בניסיון להחזירה אליה
שייקחו חשבון ויעופו מהבר הזה לפני שיהיה מאוחר מידי, אבל זה
היה חסר סיכוי, נראה היה שדנה מהופנטת הבחור. מזמן היא לא
הופנטה ממישהו או ממשהו, אבדה לה היכולת הזו להתלהבות או שאולי
היא ויתרה עליה יותר מידי מוקדם בלי מלחמות.  
היא הבינה שהיא לבדה בטירוף הזה שתוקף אותה והיחיד שאולי איתה
זה הזקן שמאז צעקתה מביט בה כל כמה דקות לבדוק את מצבה. הטירוף
הזה מבקר אצלה כבר ארבע שנים, בהתחלה אלו היו ביקורים קצרים
ולא מטרידים אולי אפילו בריאים, עם הזמן נהיה בן בית ובסוף בעל
הבית ששלט ביד רמה. היא זוכרת שהוא עשה מעשה חצוף וגם נדחף לה
לתוך החלומות, לסיוט ארוך שבו היא אוכלת עוד ועוד עוגיות. היא
התעוררה שטופת זיעה וחרדה עזה צמררה אותה. היא דרשה ממנו
להתרחק מהחלומות והוא סירב, המשא ומתן היה עקשני, שני צדדים
אטומים לחלוטין. לבסוף הם הסכימו בפשרה שהוא לא יכנס לה
לחלומות אבל היא לא תישן מרוב כל הטרדות. הסכם חד צדדי לסברת
כולם, אבל ככה זה שיש אויב שמכיר אותך באופן מושלם, אויב שהוא
בעצם אתה.    
היא חיבקה את גופה, חיבוק מותח, מנסה לחוש את עצמות גופה
להרגיש שהן עדיין בולטות ולא מתחבאות מאחורי שכבות שומן או עור
- בשבילה הן אותו דבר. היא ראתה אותו מחבק אותה במותן, בקפלי
השומן שיצאו מגופייתה, היא חשה בחילה, הוויסקי עלה במעלה
גרונה. היא התחילה להזיע, הלב דפק במהירות. השעות שבילתה
באימונים, המנות המדודות, התירוצים השונים אחרי הארוחות
וההתעקשות לחנות תמיד רחוק כדי ללכת עוד ק"מ אחד ולשרוף אולי
גרם קטן בודד של שומן - כולם הצטברו בראשה ועמדו מול השנאה
שניצחה על התזמורת המופלאה הזו. כמה שהיא שנאה אותו באותה דקה.

הזקן הציץ בה שוב, הוא חייך אליה והפעם היא השיבה לו חיוך.
- איך בחורה יפה כמוך יושבת כאן לבד? הוא שאל וזיג של נעורים
היה בעיניו.
-  לא, לבד. חברה הלכה להסתובב. היא אמרה תוך כדי מבט על דנה
והבחור כמעט נשכבים על  הבר.
- ייקח זמן עד שהיא תחזור. הוא ענה והושיט לה את סלסלת הצ'יפס
שהזמין לא מזמן.
הריח של השמן עשה לה עוד יותר בחילה, אבל ידה התחילה להתקרב
לחתיכות הזהובות. משהו בהן משך אותה. הבחילה לאט לאט עברה והיא
טעמה. אחד, שתיים, שלוש... תשע... אחת עשרה... עשרים ...
"בן זונה" היא צעקה לעברו ורצה לשירותים בבהלה . כל הפאב הביט
בה רצה על נעלי העקב כמו במרתון בי'יגין. גם הוא שכבר זיהה
אותה הבחין במתרחש. הוא לא ידע אם ללכת לראות מה קורה אותה או
להישאר רחוק ונסתר. הוא אף פעם לא היה טוב בהחלטות החשובות.


שלוש ועשרים, בבית משותף בקומה השלישית, בחדר השירותים בקצה
המסדרון היא הייתה כבר ארבעים דקות. הקיאה את כל מה שאכלה
ויותר מזה גם את חלק מהשנאה. היא הרגישה טוב איזה דקה, שוב
גיבורה , שוב בשליטה. כמה דקות של נחת. היא יצאה ונשקלה, המחוג
לא זז. אפשר ללכת לישון, לעשות וי על היום. היא נשכבה במיטה
מתקפלת לתוך עצמה, מרגישה את השנאה שבתוכה מתרחבת ושולחת עוד
חבלים שמקיפים את איבריה ושובים אותם לתוכה, אבל היא לא כעסה
היא ידעה שזו החברה היחידה שלה. היא נרדמה במהירות, חולמת
שאולי מחר תתעורר ותמצא על שולחנה פתק פרידה מהאובססיה שעזבה
ובינתיים היא מחכה לעונג הבא .