היא ישבה שם וחיכתה, בדיוק כמו שישבה וחיכתה בשמונה עשר השנים
האחרונות. לא יכולתי שלא להעריץ בן אדם שכזה שכן היא הייתה
הבחורה היחידה שראיתי שמחכה לגבר. היא תמיד ישבה שם, בדרך כלל
לבדה עם ספר, אך לפעמים הפתיעה אותה מישהו ופשוט התיישב ליידה.
זו הייתה אחת מאותם הפעמים הללו, הוא היה חייל, וגם מרחוק
יכולתי להבחין שהוא אינו מרוצה מכך. אצבעות רגליה רטטו, כמו
בכל הפעמים שמישהו התיישב ליידה. היא בקושי הצליחה לסיים את
המשפט האחרון בפרק, כשהרימה את מבטה לכיוונו. הכרתי אותה,
ועליו לא הייתי צריך לדעת יותר מידי בכדי להבין מה קורה שם. הם
דיברו במשך שעות, מידי פעם ראיתי אותה מחייכת, זה היה מחזה
מקסים לכל הדעות, במיוחד לנוכח העבר הקשה שלה.
כשהיינו ילדים הכרתי אותה בתור אלכס המצחיקה, היינו ידידים
טובים, למרות הכישרון הזה שלה להכניס את שנינו לצרות. אני זוכר
את הפעם הראשונה שעשיתי משהו עבורה, היא אמרה שאמא שלה חולה
וביקשה ממני שאקטוף לה תפוז (הרופא אמר שחסר לה ויטמין C)
מהגינה של השכנה, זו הייתה גם הפעם הראשונה שנקרעו לי מכנסיים
ושנפלתי מעץ, אבל זה היה שווה את החיוך שלה כשנתתי לה את
התפוז.
גם כשכל הבנים והבנות התביישו להסתובב ביחד, היינו יושבים
בהפסקות ומדברים, גם אם זה עלה לנו מידי פעם בריב "אתה לא
מתייחס אליי" מחברים אחרים. התבגרנו ביחד, ובניגוד להרבה
אנשים, העובדה שכל אחד מאיתנו תפס כיוון אחר דווקא עזרה לנו
להכיר יותר אנשים, היא תמיד הסתדרה עם כל החברים והחברות שהיו
לי אי פעם, ואני עם שלה, טוב חוץ מאחד. אני זוכר את זה כאילו
זה היה אתמול, קראו לו אפי, הוא היה גדול ממנה בארבע שנים, היא
לא הקשיבה לאזהרותי על כך שהוא מסוכן ואמרה שהיא יודעת לקרוא
אנשים בעצמה. בדיעבד אני יודע שקינאתי על הזמן שאפי לקח ממני,
זמן שהיה אמור להיות זמן האיכות שלה ושלי. אני כעסתי עלייה, כי
עד אפי לכל הבנים שהיא יצאה איתם ולכל הבנות שאני יצאתי איתן
היה אלוטימטום - אף אחד לא יגזול מהולדן ואלכס את הזמן הזה,
אבל זה לא הגיע לקמצוץ מהזעם שלי כשראיתי את אפי מנסה לנשק
אותה בכוח (האמת במקום כלשהו חיכיתי לזה, כדי שאוכל ללמד אותו
לקח), קפצתי עליו, וצרחתי בקולי קולות, לאחר כמה דקות נוראות
שיזכרו בזכרונה, אפי עזב אותה ויצא מהריב איתי עם פנס ולסת
שבורה, אני יצאתי בשלושה חלקים - ראש, גוף ואצבע.
את אפי היא לא ראתה יותר, וגם אותי לא, אבל אני המשכתי להשקיף
עלייה, שמא אפי יחזור. אני באמת שלא יודע מי זה החייל הזה, אבל
במשך שלוש שעות הוא הצליח לסחוט ממנה כמעט עשרה חיוכים, והיא
נישקה אותו. כעת, אני באמת יכול לישון בשקט, היא מוגנת. |
