אני נראית לך קרחת? שאלה יעל. לא הבנתי מדוע אמירה שכזו יכולה
כל כך להרגיז אותה, זה לא שהיא חולה בסרטן או מחלה קשה בסגנון,
וזה לא שאי אפשר להיראות דומה לנינט בלי קשר לשיער שלה. היא
פשוט הייתה יפה, וגם דומה לנינט. יעל לא דיברה איתי באותו יום,
וזה לא משנה כמה התאמצתי. בחדר האוכל, הצלחתי לראות חלקיק קטן
מארשתה, שעתיים אחרי והיא עדיין כועסת. "תקשיבי יעל אני ממש
מצטער, לא התכוונתי לשיער..." היא אמרה שזה בסדר, אך יכולתי
להישבע שראיתי דמעה קטנה זולגת על לחייה שהוסיפה לה כל כך הרבה
חן. עברו תשע שעות של משמרת שלי, לה נשארה עוד חצי שעה וראיתי
שהיא עדיין עצובה, והבנתי שאני חייב לפצות אותה איכשהו.
ירדתי למטה, וחיפשתי בשלושת החנויות הצמודות למשרד כרטיסי ברכה
שיופיעה בהם הצרוף "אני מצטער"

עברו כבר עשרים דקות ואחרי חרישה עמוקה לא מצאתי שום כרטיס,
דובי או חפץ אחר שהתאים למטרה הזו. הלכתי לחנות שנמצאת חמישה
רחובות משם, חנות הפרחים, זה לא שאהבתי את יעל, אבל אנחנו
ידידים כבר המון זמן, ולא יכולתי לעכל את העובדה שאני, ידידה
משכבר הימים פגעתי בה, וחוץ מזה הפסדתי יותר מידי אנשים בזמן
האחרון ולא יכולתי להרשות לעצמי לספוג אובדן של עוד ידידה.

קניתי לה זר של אירוסים, בשלל צבעים, והספקתי להגיע לאסקופת
המשרד, שתי שניות לאחר שהיא יצאה משם. לא יכולתי למצוא תזמון
טוב יותר, תחילה חשבתי להביא לה אותם כשתסיים את העבודה, אבל
כעת אלך לביתה ואתן לה אותם באופן אישי, היא בטח תסלח לי כי
תחשוב כמה התאמצתי והסתכנתי. פאתום חשבתי על כך, שבחמשת השנים
שאנחנו עובדים ביחד ומדברים בלי סוף לפעמים למורת רוחם של
הבוסים שלנו, אף פעם לא הזמנתי אותה לקפה בביתי והיא לא הזמינה
אותי, הדבר רק הגביר את הרצון שלי לעקוב אחרייה. הלכתי אחריה
כעשרה רחובות אפורים יותר מאשר ארה''ב כולה. פחדתי שהיא תשים
לב אליי תחילה, אבל כשראיתי את ראשה המורכן, כבר לא ידעתי מה
רציתי בחיים מלבד לתת להאת הפרחים. בדיוק כשכבר חשבתי להראות
להיחשף בפניה, היא עצרה מול בנין ישן, וקצת צהבהב מחמוצן.
חשבתי שהיא תצא בקרוב, ותלך לביתה. לא חשבתי שבבניין הקטן
בקומה החמישית תגור מהנדסת כל כך מוכשרת (שבינינו, מרוויחה לא
מעט). אחרי כעשר דקות, הבנתי שהיא לא תרד בזמן הקרוב והחלטתי
לעלות. חמש הקומות בתוספת המרדף לא הטיבו עימי, אבל לא הייתה
מעלית וזה לא היה הזמן לוותר.

לקח לי זמן להבין שטיפות המים שהרגשתי הן זיעה, אחרי הכל, עברו
כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שהפעלתי יותר משריר אחד בו
זמנית באותו רגע. אישה זקנה פתחה את הדלת, והכניסה אותי לחדרה
של יעל. זה היה יום מיוחד ללא ספק, רדפתי אחרי אישה אחרי כמעט
שנתיים, התאמצתי אחרי כמה שנים טובות, ועכשיו התחשק לי לבכות
אחרי כמעט עשר שנים מאז הלוויה האחרונה שהייתי בה, יעל הייתה
שם, והשיער שהיה לה בדרך כלל היה מונח על הרצפה. היד שלי רטטה
למרות פקודת "הפסק" שנתתי לה, ובכל זאת הצלחתי לתת לה את
הפרחים ולבקש סליחה. היא לא הגיבה, רק הסתכלה בי בלי לזוז, וזה
התאים לי כי גם אני לא יכולתי להגיב אחרת. אחרי שתי דקות של
שתיקה מביכה היא קמה והתחבקנו. זה היה החיבוק הראשון שאני זוכר
שהענקתי למישהי שבאמת הייתה צריכה אותו (רכרוכי שכמותי).

היא סלחה לי באותו יום, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה זו
ידידת נפש אמיתית, אני לא חושב שלמדתי ביום כלשהו יותר מאשר
ביום הזה, אולי חוץ מביום שהיא מתה, כשנה וחצי אחרי זה. הייתי
קצת עצוב אבל הרבה שמח, כי אני יודע שגם לה לא היו ידידי נפש
אמיתיים עד המחלה, והכרתי אותה כחודש אחרי שהמחלה פרצה. כך
שאני יודע שלמשך שנה וחצי גרמתי לה להיות הבן אדם המאושר
שהכרתי בעבודה, אבל הפעם באמת, הבן אדם שיותר מכולם הגיע לו
להיות מאושר, הבן אדם שאני יכול לזקוף לזכותי את העובדה שהיא
מתה מלאה ברצון לחיות. אני בחיים לא אכיר עוד כמו יעל, זה ברור
לי, אבל עכשיו כשאני אמות, וזה לא משנה באמת מתי זה יקרה, אני
אדע שעשיתי משהו עם החיים שלי. איזו הרגשה נפלאה.