עדיין יש לי את הקטע הזה. כשאני נכנסת הביתה, בעיקר כשחשוך או
כשאני לבד - ואני ישר נועלת את הדלת עם הבריח שלמעלה. מהר,
ותוך כדי שאני מחזיקה את הדלת ממש חזק כדי שאי אפשר יהיה לפתוח
אותה. כמו באותו יום, ככה מאז - אני קודם כל נועלת מלמעלה, כי
אולי עד שאני אסיים לסובב את המפתח הוא ינסה להיכנס. בד"כ אני
גם מציצה מהעינית לוודא שהוא לא שם. זה לא משהו רצוני, זה סוג
של אינסטינקט, ואני עושה את זה גם עכשיו כשהוא כבר בכלא.

אני תוהה אם אי פעם אני אפסיק לעשות את זה.

אני גם תמיד עולה מהאוטו הביתה עם צרור המפתחות ביד. במין
"היכון" שכזה. אני גם עוצרת מדי פעם, לנסות ולשמוע אם מישהו
הולך אחריי. אני נועלת את הדלתות של האוטו בשניה שאני נכנסת
ואני תמיד ישנה כשהדלת נעולה. אני יורדת למטה לפעמים, רק כדי
לוודא שהכל נעול, ואז מרגישה ממש טיפשית.

אני קופצת מכל צליל וכל אדם ברחוב נראה לי חשוד. זה נראה לי
תמיד כאילו אנשים שמסתכלים עליי מנסים לבדוק עד כמה אני פגיעה.
אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה לא באמת משנה.

ואני מזמזמת לעצמי כשאני מפחדת, ומזייפת נורא. גם זה נורא
טיפשי.

אני לא יודעת למה אני עושה את כל הדברים האלה, ואם יום אחד אני
פשוט אפסיק. אני רק יודעת שלמרות שלי אין סורגים, שנינו בכלא,
רק שאצלי לא מבקרים.