את מרגישה פחד כזה בפנים,
מן רעד בלתי נשלט כל פעם שאת חושבת על זה.
את מפחדת שהדברים יחזרו על עצמם,
כבר אין לך הרבה אמונה יותר.
את מפחדת לחשוב על זה, מפחדת שזה מה שיעשה את זה יותר אמיתי,
שזה מה שיגרום להכל להתפורר.
אולי זה נכון, אולי הפחדים מטורפים ואולי המחשבה עליהם הופכת
אותם למטורפים.
בכל מקרה, את שותקת.
מעניין כמה זמן את תצליחי לשתוק הפעם, לפני שאת תצליחי להרגיע
את עצמך,
מעניין אם את תצליחי להרגיע את עצמך.
כרגע את מפחדת, ואת בודדה
ויש בך משהו בפנים ששבור.

את חושבת על זה ואת מבינה שזה תמיד ככה,
תמיד בתקופה הזאת יש לך את המצברוח הזה
ואת המבט הזה שיש לו את המשמעות הזו.
כנראה שמשהו לא בסדר בך אחרי הכל.
את מרגיעה את עצמך אבל מרגישה כל כך אבודה.
כל כך לבד, כל כך מיואשת.
ואת לא יודעת, פשוט לא יודעת מה גרם לזה הפעם,
מה עורר את המפלצת הזאת שוב,
כי ברגע שהיא מתעוררת כל כך קשה להרדים אותה שוב,
כל כך קשה לתת לעצמך קצת שקט שאת כל כך צריכה.

ובינתיים את מפחדת להגיד את זה בקול,
או בכלל לכתוב על הדף, כי זה יעשה את זה הרבה יותר מפחיד
והרבה יותר אמיתי.
אבל את יודעת מה קורה לך בפנים.

(28.12.07)