לפעמים אני מקנאת בהם, בציונים של פעם- אלו שעלו לארץ והקימו
הכל מהבסיס. אני מקנאת בבני הנוער הארגנטינאים בעת המהפכה,
בזמן של ההורים שלי ועוד קודם לכן. גם באנשי המהפכה הצרפתית
אני מקנאת, כי הצליחו לשנות את העולם כך שיתקדם לקראת הערכים
והאידיאולוגיה שלהם. אפילו בילדי הפרחים מאמריקה אני מקנאת...

לכל אלו היה דבר שלאיש מאיתנו אין ממנו מספיק. היה להם את הכח
שבאמונה, בחזון- בצורך קיים ונכון לעשות משהו טוב בעולמם. גם
אני רוצה להיות כזו, מי לא רוצה שתהיה לו מטרה גדולה ומשמעותית
לחיים מלבד לחיות, להרוויח כסף, להביא ילדים ולמות?

אי אפשר לומר שעולמנו כפי שהוא היום אינו דורש שינוי, אך הבעיה
היא שהשינוי הנדרש, נדרש במישורים רבים וכולל בחובו כל דבר
בחיינו.
מאיפה להתחיל?
היכן אמצא את הזמן, ואת האנשים האחרים שרוצים לקרוע מעליהם את
מעטה האדישות העבה שכולא את כולנו?

מתוך הקושי להרכיב מערכת ברורה של אידיאולוגיה מבוססת המכתיבה
מה יש לשנות, איך ומתי, אני מוצאת את עצמי שוקעת בדכדוך.
שוקעת בקנאה לאלו שהדברים היו בהירים להם, שידעו מה הם רוצים.

כל שנותר לי הוא להתעטף במעטה האדישות והעצלות הפרטי שלי,
ולחכות. אני לא בטוחה למה, אבל איזו ברירה יש לי?