חושיי מתקהים,
דווקא כשחורף בא.
והוא טיפוס של קיץ
והוא אינו אתה.

ומרגישה כמו אחרת,
מתבוננת מבעד לעיניי,
ואני שונאת את שערי,
וגופי ואת פניי.

ושואלת את עצמי,
מי אני לידך,
ולידו והאחר,
ולא מוצאת תשובה.

במסע של חיפוש עצמי -
בין אחת מהחבר'ה,
ואולי סתם עוד נקבה,
מוצאת את עצמי נשית,
וכל-כך כל-כך קרובה.

ובכי תוקף לפני חסות החשיכה,
כשאתה מבטיח שאם אבקש,
אקבל את עזרתך.

וכשהחשיכה נפרסת, קל לי להפוך,
להיות אני עצמי, ובידך למשוך.
ולהירדם לתוך חלום נפלא,
שרק המציאות, בעצמה,עליו מתעלה.

גשם פורץ עכשיו, אולי נחמה.