כל האנשים שמישהו אהב והם כבר לא איתו
נמצאים במקום קר,
בחורף תמידי של זיכרון
נצורים בבניינים אטומי חלונות - אין לצאת ואין לגעת:
אין אבוד יותר בעולם מאורות תועים שלא מעוררים בך דבר
מלבד רתיעה
ואתה רוצה להתכנס, כמו חיה, אבל אתה מכיר מילים,
ויש לך זיכרון מקולל
שמגיע עד השורשים החדים ביותר של הא-ורבליות
ועצב ארוך יותר ממזח אל השמש:
אתה מתבגר כשאתה מבין שרק אתה
יכול להפוך את העיסה הזאת למשהו שיש לו משמעות
ומתחיל למות כשאתה מבין
שגם אתה לא -
אבל אני כל כך חי שאיך זה?
אני כל כך חי, אני חושב,
שאיך, איך זה? |
