ואני כמו עץ נטוע,
רוחי שלווה כצמרתו מול הרוח,
שורשי מחפשים פינת אדמה
משלהם,
מולדת.

כעץ שאינו רגיל לנדודים
גם אני אוהב
את קביעות מבוא השמש בין תכלת לשכווי
את אדמומיתה הצונחת לים
בין מנחה לערבית,
אפילו להט הקיץ הזועף מעל צמרתו יאה לי
אך בעיקר יודע הוא
את גרגירי האדמה סביבו
את שמם הוא מכיר
אחד לאחד.

כעץ מול רוח איתנים
גם אני חש
כל זרזיף גשם בפינה בה היא נאספת אל לבי
את לחלוחית האדמה מטל
וניחוח העשבים,
אפילו את חמת השיטפון ואימת העקירה
שאת עתה אין איש יודע
ואת גרגירי החול סביבי
את שמם אכיר אז
אחד לאחד.