מאז שאני זוכר את עצמי הייתי לבד. ודאי תאמרו לעצמכם, הנה, שוב
הוא יבכה לנו על מצבו הקשה, על זה שאין לו חברים, על זה שאין
לו משפחה ושאין לו ושאין לו. אבל אני לא מאשים אתכם, אני יודע
שאני יכול להיות בלתי נסבל. אני אומר לכם אפילו יותר מזה,
כשאני מרגיש לפעמים רצוי אז אני מרגיש משהו מוזר כאילו עוד
שנייה זה יתפוצץ לי בפנים. אבל כבר התרגלתי. בדרך כלל זה באמת
מתפוצץ לי בפנים. אז אני אדבר לעצמי, תקשיבו אם אתם רוצים. אם
לא, תנו לי לדבר לעצמי, או לפחות להאמין שאתם מקשיבים.
שנותי הראשונות בארץ היו קשות במיוחד. לימוד השפה, ההליכות,
השוני בין הבריות... אבל אתם יודעים, לא מהשנייה הראשונה היה
קשה. בהתחלה זה אפילו היה די נחמד. השוני המובהק בין כל
הדיירים באזור האגם גרם לי להרגיש שווה, שהרי אם כל אחד מיוחד
אז גם את הייחוד שלי אפשר לקבל. לא? אבל לצערי הרוב חשבו אחרת.
אחיי הגדולים נידו אותי בשל איך שהייתי נראה. לא עזרו התחנונים
שלי ושל אמי שהצטרפה אלי מאוחר יותר. הם היו בשלהם. אני הייתי
שונה ולא יפה וזה הספיק להם כדי לנדות אותי. את רוב זמני הפנוי
הייתי מבלה בשייט ובשוטטות בסביבה. לא שלא היו לי כלל חברים.
דווקא היו, אבל רק חברים מסוגי. עופות מוזרים כאלה, ציפורי
לילה, מתפרפרים לסוגיהם ועוד כל מני חיות שונות ומשונות. יחד
היינו יוצאים לבלות. מועדון החבצלת היה מפגש לטיפוסים שכמונו.
כל דחויי החברה. מועדון הנרקיס היה לברבורים. שמות קצת מטופשים
אני יודע. ככה זה בביצה שלנו, לא משהו מגניב במיוחד, או "קול".
אבל אני יכל להגיד לכם שבמובנים מסוימים "קול" זה היה גם היה.
החורף הזה היה הדבר הקר ביותר שחוויתי. אתם מכירים את זה
שדווקא שאתם הכי צריכים מישהו אז אין אף אחד? ניסיתי וניסיתי
אבל פשוט לא הצלחתי להתרומם. ואיך שרציתי לעוף. כל חיי חלמתי
על הרגע הזה. שאוכל להתנשא למעלה יחד עם חברי המדומים ולהרגיש
שווה בין שווים. בין היפים. לא בין העופות המוזרים. אבל לא
משנה מה שעשיתי פשוט לא הצלחתי. נשארתי לבד בעולם של קרח בו
אפילו הארנבת הרכה צובעת עצמה לבן ומסתתרת מעייני כל. אבל איך
שהוא שרדתי. אני לא ממש יודע איך. פשוט שטתי לי במעגלים
וניסיתי לגרום למים שלא יקפאו סביבי. יום אחד הגיע האביב.
הצמחים השילו מעליהם את העירום המדכא והתכסו בעלים ירקרקים
ורעננים. פרחים החלו מכסים את חופי האגם. השלג והקרח נמסו
וחשפו עולם המשתוקק לצמוח. עולם השותה בצמא כל קרן שמש. עולם
של אפשרויות.
ואז יום אחד הם חזרו. תחילה זה נראה היה כמו להקת ציפורים
נודדות אבל לאט לאט התחוור לי כי זו הלהקה שלי. זו שנטשה אותי.
להקה של ברבורים צחורים כשלג. הבטתי בהם נפעם והם היו כל כך
יפים. כל כך התגעגעתי אליהם אבל לא רציתי ללכלך אותם בנוכחותי.
לפתע החלה מתקרבת לעברי ברבורה צחורה עם כתם שחור על החזה.
ברבורה יפה כמו חלום. פחדתי להישאר, פחדתי לברוח, אבל לא
יכולתי לעשות דבר.
היא פנתה אלי בקול הברבור שלה, ושאלה אותי: מאיפה אתה באת
לכאן, יפיוף? עיני החלו מתלחלחות והרגשתי את האודם על לחיי.
השפלה שכזו לא חוויתי בחיי. דווקא היא, כל כך יפה, חייבת לרדת
עלי ולהזכיר לי את קלוני? רציתי לעוף משם, רציתי למות, אך
הייתי משותק. השפלתי את מבטי אל המים. לפתע ראיתי מישהו מביט
בי מבין האדוות. היה זה ברבור לבן כשלג. הוא הביט בי בעיני. זה
היה הברבור היפה ביותר שראיתי מעודי. ראיתי בעצם, אותי.