אמא התחילה לנאום. "ירון, אני עומדת פה על הבמה מול עשרות
החברים שלך, כל השכבה שלך, המורים שלך. אני יודעת שכולם באו
בשבילך, לכבודך, בני. אז איך זה שלמרות הכול אני מרגישה כל כך
לבד? אנחנו זקוקים לך, מתגעגעים אליך - אני, אבא, דובי,
ואביגיל הקטנה ששואלת לאן הלכת, ואני מספרת לה שאתה פשוט מוצב
במקום אחר, שפעם שמרת עלינו והיום אתה שומר על העננים בשמיים.
אני מקווה שאתה האחרון שמשלם את מחיר הדמים הנורא, בדרך
לשלום."

אמא המשיכה והמשיכה. כשסיימה לבסוף את נאום יום הזיכרון על אח
שלי, הניחה את הידיים בצדי הגוף, הישירה מבט ועצמה את עיניה.
השקט המוחלט בחניון בית הקברות של גני יהודה המשיך להשתרר,
מופרע במקצבים קבועים על ידי נחירותיו העולות והיורדות של אבי.
יכול להיות שהייתי צריך לצעוק לאבא שיתעורר ויצפור, אבל אני
שימשתי בטקס כניצב, וידעתי שאם אסטה מהנוהל שתרגלנו בדרך לכאן
אמא תכעס עלי. אמא צעדה במהירות אל החלון הפתוח של הוולבו של
אבא, והעירה אותו בנענוע אלים. "משה, תקשיב לי ותקשיב לי טוב!
מה כבר ביקשו ממך לעשות? לצפור שתי דקות? זאת החזרה הגנראלית,
מחר הטקס, משה. תתעשת כבר ותעשה פעם משהו כמו שצריך".

רק יום קודם לכן שמעתי את אמא מדברת עם דודה חנה על איך שנה
שלמה כבר, בכל כינוס בכפר, אנשים מתלחשים בהתרגשות על הנאום של
שולה לוין מהטקס בשנה שעברה. איך כולם מתפעלים מזה ששולה
החזיקה את הדמעות כמעט עד הסוף; איך כבר שנה שלמה שכל הכפר
מבכה את עמיעד לוין, כאילו ירון שלנו פחות חשוב רק בגלל הדרך
שבה מת. דודה חנה הזכירה לאמא בתמורה את הנאום המגומגם של גב'
לוין מלפני שנתיים, בלוויה של הבן הראשון שלהם, אבל אמא אמרה
ש"זה לא משנה. אנשים תמיד זוכרים רק את הדבר האחרון."

ידעתי שעם כל האסטמות שקיבלתי מאבא, לא תהיה לאמא הזדמנות
נוספת לשלוח בן לקרבי. אמא תמיד האשימה את אבא שהעביר אלינו את
כל האלרגיות של המשפחה שלו, וידעתי שהיא חושבת שבגללו ירון מת
כפי שמת, בצקי ונפוח כולו, אחרי שנחיל דבורים תקף אותו בדרך
לבסיס, כשעצר לקטוף מנגו. ירון הסתיר את האלרגיה לפני הגיוס
כדי לשמור על פרופיל גבוה, ועכשיו אמא המשיכה את מלחמתו של
ירון לבדה, כדי להסתיר את האלרגיה אחרי מותו. היא רצתה שייחשב
כמי שנהרג בעת מילוי תפקידו.

עכשיו, בחניון הנטוש של בית הקברות, אמא התיישרה, נשמה עמוק
ושוב רכנה אל חלון הוולבו. "מחר זה הכול או כלום," היא המשיכה,
"ואני מרגישה שהכול נופל עלי. תסתכל על דובי, איך הוא ניצב
יפה! תלמד משהו מהבן שלך ותצפור בזמן".

ב- 23:40 חזרנו הביתה. אמא עוד זכרה להאכיל את בינבה וללטף
אותה מעט, וחמש דקות אחרי חצות כולנו כבר היינו במיטות, כדי
לצבור כוחות לקראת אירועי מחר. בדממה שהציפה את הבית נזכרתי
איך בשבעה של ירון, אמא לא הוציאה הגה. הפעם היחידה ששמעתי
אותה היתה ביום השלישי, כשקמתי לשירותים באמצע הלילה. עברתי
ליד החדר הסגור של ירון ושמעתי את אמא מתוך החדר. "מי את?"
שאלה אמא בקול צפצפני. "אדוני, אני בקושי יודעת כרגע, לפחות
אני יודעת מי אני הייתי כשקמתי הבוקר". היא ענתה לעצמה בקול
סדוק.

זיהיתי את הטקסט מיד. זה היה ציטוט מ"עליסה בארץ הפלאות",
כשעליסה פוגשת את הזחל על הפטרייה. בקטע הזה ירון, ששינן את
הטקסט של הזחל, תמיד היה קופץ על הפוף, משלב רגליים ושואל בקול
של זחל, "למה את מתכוונת? תסבירי את עצמך". בלילה ההוא קפאתי
מאחורי הדלת הסגורה. "אני מבטיחה לך שמחר נמשיך מאותו המקום,"
עלה שוב מעבר לדלת הקול של אמא.

את הכיתה שלי, ז2, העמידו בשמש, מול הבמה, כי הקטנים התלוננו
שחם להם. המנהלת הזמינה את אמא לעלות לנאום. אמא העיפה מבט
בשעון וחיכתה כמה שניות לפני שהתחילה. היא סידרה את השיער
מאחורי האוזניים וקירבה את הפה למיקרופון. היא סיפרה על ירון
כילד, משחק כדורגל במגרש החול, מוקף חברים, תיארה את ביקוריו
אצל סבתו בבית גיל הזהב מדי שבוע ודיברה על המוטיבציה שלו, עוד
מילדות, לשרת ב"חוד החנית של צה"ל", עבור המדינה שכה אהב. בזמן
שדיברה נזכרתי בירון , יושב ליד הפסנתר בסלון, מנגן שעות על
שעות, כשעל פניו חיוך מטופש של מישהו שגילה משהו גדול שאף אחד
אחר לא מבין. חשבתי על הפעם ששאלתי אותו מה העניין האובססיבי
שלו עם הפסנתר, והוא ניסה להסביר לי שזה כמו אהבה שלא מתקלקלת.
נזכרתי איך אחרי שיחה שההורים ארגנו לו עם הדוד יובל מדגניה
ב', שהעביר גיבושים לסיירת מטכ"ל, הוא החליט לוותר על "מוזיקאי
מצטיין" וללכת לקרבי.

בטקס נעמדתי ליד מיכל, כדי שנהיה עצובים ביחד. מצידה השני עמד
כרגיל עומר, החבר שלה, עם פינצ'י, הפינצ'ר הנודניק שלו שתמיד
ניסה לזיין את בינבה. בקטע על אביגיל, אחותי הקטנה, ששואלת לאן
ירון הלך, מיכל התחילה לבכות. התאמצתי לבכות איתה ולא הצלחתי.
מיכל הניחה את ידה על כתפי בעדינות, והנאום החל לרגש גם אותי.


אמא סיימה את הנאום והעיפה מבט נוסף בשעון. התזמון היה מדויק.
הידיים שלה נמתחו, הסנטר הזדקר, העיניים נעצמו אל הצפירה
שבדיוק החלה. היא הצליחה, זה עבד. אז עוד לא הבנתי שאבא,
אביגיל ואני לא הספקנו לה יותר. היא רצתה להיות מאומצת על ידי
משפחה אחרת, משפחה של אנשים כמוה, של הורים בלי ילדים חיים.
ועכשיו היתה לבדה על הבמה, מול כולם, בשיאו של טקס החניכה שלה.


מיכל החזירה את היד שלה לצד גופה ונמתחה לדום. כולנו הזדקפנו.
ידעתי שעלי בשלב זה להרהר בתמונות לוחמים שנפלו, אבל חשבתי על
מיכל.

היחיד שלא התרגש מהצפירה היה פינצ'י, הכלב של עומר, שדילג לו
בעליצות לכיוון הבמה, ניתר עליה והחל לרחרח את הרגל של אמא.
הוא כנראה מצא שם שרידי ריח של בינבה, שכן לפתע הזדקף על שתי
רגליו האחוריות, כרך את שתי רגליו הקדמיות סביב אמא והתחיל
להתחכך בה בתנועות נמרצות, משולהבות, קדימה ואחורה, קדימה
ואחורה.

נהמת מבוכה חלפה בקהל. אבל אמא לא זזה. נותרה נטועה במקום. רק
פניה התעוותו במצוקה איומה. היא עשתה את זה בשביל הכבוד של
ירון ולא התכוונה לוותר. עוד דקה ועשרים שניות, היא תחזיק
מעמד. רציתי לרוץ לבמה ולבעוט בפינצ'י, אבל ידעתי שבשביל אמא
אני חייב להמשיך לעמוד. כעבור כמה שניות נשמע הצחוק הראשון. זה
היה הצחוק של איתן, צחוק מידבק, שלמרות הניסיונות של המחנכת
להסות אותו נתן את הדחיפה הראשונה לכל השאר. צחוק שני נשמע,
וצחוק שלישי, ולאחריו עוד צחוק סוחף. יותר מכל אלה עורר את
כעסי הצחוק של עומר, מין שרשרת השתנקויות מבעיתה.

מיכל העיפה לעברי מבט מרחם וניסתה להשתיק את עומר בטפיחות
קטנות על הזרוע, נראה שהיא אוהבת אותו. היא הסתובבה אלי ואמרה:
"פינצ'י הזה, הוא לפעמים קצת דביל אבל חמוד". היא השפילה את
עיניה כדי לא להתפתות לצחוק עם כולם, אבל גם לה נפלטה מין נהמה
קטנה וחנוקה.