הוא לובש את מעילו ורוכס את רוכסנו בחוזקה. סערה מתחוללת בחוץ,
אולי היא עדיפה על השקט שמשתרר כאן בפנים.
את בהחלט היית מעדיפה להיות שם בחוץ כשטיפות כבדות ניתזות על
פנייך מאיימות לנפץ אותך לאלפי רסיסים ורוחות עזות מטלטלות
אותך הנה והנה עושות בך כרצונן. אבל את לא. את עדיין כאן,
שותקת.
הוא שונא כשאת שותקת. כמו שהיה מתקשר אליך פעם בלילה כדי לשמוע
את קולך ואת לא דיברת הרבה. פשוט לא היה לך מה להגיד וכשעמד
לנתק ביקשת שימשיך. ככה את, לא טובה בלחתוך.
עכשיו את כאן, יושבת על הספה, מביטה בו, בבחור הזר הזה שלפנייך
שאינו יודע עליך דבר חוץ מהעובדה שאת בשבילו הבחורה המושלמת.
שאוהב אותך כפי שאף איש לא אהב מלפניו, כאילו את הבחורה היחידה
בעולם. שדואג להזכיר לך כמה את יפה ומיוחדת וכמה את טובה,
אפילו יותר מידי טובה בשבילו ושהוא לא מאמין למזל שיש לו. ואת
מאמינה.
את מאמינה לכל מה שהוא אומר, את מאמינה שאת יפה ומיוחדת ויותר
מידי טובה בשבילו.
זה כל כך נוח שיש מישהו שמעריץ אותך יומם וליל ללא הפסקה, אז
את נשארת למרות הכל.
הוא פותח את הדלת, מעיף מבט אחרון. את קמה לעברו ומבקשת שיחכה.

בתוך תוכך את יודעת שאיש לא יאהב אותך כמוהו לעולם. שהאהבה
מלאת התשוקה והרגש לה קיווית לא באמת תגיע. שלעולם לא תאהבי
אותו עד זוב דם כמו שבאמת מגיע לו אלא מתוך חובה אליו. את
יודעת שזה אנוכי אבל את בסך הכל רוצה להיות נאהבת.
את לא יכולה להרשות לעצמך לאבד אותו כי אם באמת תהיי כנה עם
עצמך תצטרכי להודות שאחרי הכל, מיוחדת או לא, את לא באמת
ראוייה להיות נאהבת. את לא ראוייה לאהבה ובטח שלא ראוייה לו או
לאף אחד אחר.
אז את בוכה. לא כי כואב לך שהוא רוצה לעזוב , את בוכה על מר
גורלך. את בוכה על כך שלעולם לא תחווי פרפרים בבטן כשתשמעי את
קולו וכשייסע את לא תתגעגעי בטירוף עד שלא תוכלי לישון או
לאכול ועל זה שלעולם לא תקנאי לו כמו שהיה רוצה. את בוכה כי
כשהיית קטנה היו מספרים לך אגדות על אהבות חוצות יבשות ואת
האמנת.
את מחבקת אותו, הוא נשאר עומד ללא ניע. מתאפק מלחבק בחזרה.
את אומרת  ,את מה שהוא ציפה לשמוע כל כך הרבה זמן, שאת אוהבת,
שקועה עמוק בתוך חזו נמנעת מלהביט בעיניו.
הוא נשאר.
את שוב כבולה בשקרייך.