"אני לא מצליחה לגמור... נראה לי שיש לי איזושהי בעיה..."
אחחח... סוניה, סוניה, סוניה... כמה כיף לשבת ולדבר עם סוניה,
אין רגע משעמם.
בערך חודש אחרי שחזרתי מדרום אמריקה ישבתי עם סוניה אצלי
במרפסת, רגל על רגל, והשווינו חוויות, היא מהמזרח ואני מהדרום.
בנוהל  'סיגריה רודפת סיגריה' היא הוציאה מהתיק ההודי שלה את
הפרלמנט לייט שלה, הניחה בקצה הפה סיגריה דקה וארוכה, ומיד
הדליקה אותה. עצמה עיניים למספר שניות ומיד לקחה שאכטה נוספת,
הפעם עמוק יותר והסתובבה בתנועה חדה לכיווני.
"לא, באמת, נראה לי שיש לי משהו במנגנון שלי שלא עובד כמו
שצריך..." היא החליפה רגליים הפעם שמה את הרגל הימנית על
השמאלית ובהתה בי כמו מחכה לתגובה רפואית כזו או אחרת, ואני
הזזתי את ראשי קלות מצד לצד כמו מחכה להסבר לצרור המשפטים
הנורים עלי.
עד לפני שנתיים סוניה הייתה הבתולה היחידה שבחבורה, במשך 21
שנים היא בחנה כל גבר שעמד מולה מודדת את גובהו, רוחבו, ומנסה
לקלוט דרך המכנסיים גם את גודל האיבר שלו, כי היא שמעה מפוצ'י
שזה ממש חשוב בסקס. כשהיא כבר הגיעה לסיטואציה של דייט עם
מישהו, היא הייתה טורחת לדבר כ"כ הרבה שלרוב הם היו בורחים כל
עוד נפשם בהם. ככל שקצב הדיבור שלה גדל, כך גם מספר הפעמים בהם
הייתה ממצמצת בשניה, לפעמים היה נדמה שהיא מסמנת עם העיניים
בקוד מורס מיוחד שאמור להפנט את כל העומד מולה, ולפעמים זה סתם
היה נראה כמו הפרעה פסיכוטית.
ממש לפני שהיא טסה היא נכנעה לקסמיו של צחי השמן ואפילו שכבה
איתו, אבל חודשיים אח"כ היא כבר טסה. היא עזבה עם הידיעה
שלפחות כבר אי אפשר לקרוא לה בתולה והוא נשאר עם לב שבור.
"אההה... שרון, מה נהיה?" קולה הפריע לי לפתע באוזן ימין. "אני
מדברת איתך, תקשיבי, לא הצלחתי לגמור אף פעם מסקס, זה ממש
מתחיל להטריד אותי".
סוניה חזרה חצי שנה לפני מחו"ל, והקשר שלי עם החבורה היה בעיקר
דרך מיילים, מדי פעם טרחתי וקניתי כרטיס חיוג של 5 דולר כדי
להתקשר לאחת מהן לשמוע מה קורה. פוצ'י סיפרה לי שסוניה קצת
התחרפנה, ומסתבר שמאז תקופת צחי עברו על הילדה מספר לא מבוטל
של בחורים.
"לא משנה, בקיצור, הייתי עם איזה בחור אתמול, ממש חמוד" המשיכה
סוניה בשטף הדיבור, "הכרנו ב"מרתף", דיברנו איזה שעתיים
(מיצמוץ), הוא גבוה כזה עם שיער מהמם הוא רוצה להיות עורך דין,
אבל הוא לא בטוח שהוא יהנה בלימודים (מצמוץ), ולא בא לו לבזבז
כ"כ הרבה שנים על לימודים שיבאסו אותו (מיצמוץ), אז הוא אולי
חושב ללכת ללמוד תקשורת (מיצמוץ), אז אמרתי לו שאת למדת תקשורת
בב"ס, אבל הוא אמר לי שזה ממש לא אותו דבר לימודים של תיכון
ולימודים באוניברסיטה (מיצמוץ), לא משנה, בקיצור, הלכנו אלי
הביתה והוא היה באמת ממש חמוד, והרגשתי מה זה בנוח איתו,
וזרמנו (מיצמוץ), שמנו דיסק של 'רוקסט' שאת יודעת שממש מכניס
אותי למוזה (מיצמוץ) בקיצור, אפילו איתו לא גמרתי, אני אומרת
לך יש בי משהו דפוק בקונסטרוקציה... לא, באמת, זה קרה גם לך
בהתחלה? או שמשהו ממש דפוק אצלי? (מיצמוץ כפול)" היא המתינה
פעם נוספת לתגובה ממני, ומכיוון שמעט פחדתי ממנה באותו רגע
החלטתי שזה הזמן הנכון לומר משהו, גם אם יהיה מעט פלצני
ומתנשא, סוף סוף קיבלתי חלון הזדמנויות לדיבור שייסגר ככל
הנראה בדקות הקרובות. "ממי," אמרתי בקול מעט פרוידאני "נראה לי
שברגע שתמצאי את הבן אדם הנכון זה יהיה בסדר, נראה לי שזה
עניין של פתיחות בין בני זוג, לא משהו שאפשר ליצור עם בן אדם
שרק פגשת, וחוץ מזה" שיניתי מיד את טון דיבורי "אומרים שאין
בחורה שלא גומרת מחדירה, יש גברים שלא יודעים לזיין". פחד...
אחז בי פחד מטורף ברגע שסיימתי את המשפט הזה. הידיעה שככל
הנראה היא תפרש את זה כמתקפה הכניסה אותי ללחץ, כי ידעתי
שההגנה הולכת להיות מאוד דומיננטית. היא לא הגיבה, מה שהגביר
את רמות הפחד למעל המצופה. היא שלחה יד לעבר התיק, אקדח!!!
צעקתי לעצמי בראש, אבל היא הוציאה כבדרך קבע את קופסת הליפ
גלוס שלה ומרחה את שפתיה בדיוק מעורר יראה. "טוב, מה קורה איתך
בימים אלה?" היה משהו נעים בקול שלה שהביע מצד אחד חוסר עניין
מושלם ומצד שני הרצון לצאת ידי חובה. "אני סבבה, את יודעת,
עובדים, לומדים, בנוהל...". סוניה לא הצליחה להתאזר בסבלנות
אפילו עד סוף משפטי הקצר ומיד פלטה "אולי אני אלך לרופא?, גם
ככה אני צריכה ללכת לרופא מתישהו, אולי הוא יגיד לי שיש לי
בעיה (מיצמוץ). כן... נראה לי שזה מה שאני יעשה, אני אלך
לרופא, את יודעת מה (מיצמוץ), אני צריכה גם ללכת לרופא גרון,
יש לי כאבי גרון בזמן האחרון, אני אעשה לי יום של רופאים, אני
אתקשר מחר לקבוע לי תור, ואני אסגור את שני הדברים יחד, כן
(מיצמוץ), זה מה שאני אעשה. מה דעתך?" וואו... כל פעם מחדש היא
מצליחה להפתיע אותי עם כמות האוויר שיש לה בריאות אני מוכנה
לחתום על זה שהיא לא לקחה אפילו נשימה אחת במשך כל המשפט הזה,
לפחות לרופא ריאות היא לא צריכה ללכת.
היא קבעה לעצמה יום רופאים לעוד 3 ימים. רופא נשים ב12:00
ורופא אף אוזן גרון ב13:30. ובשעה 14:55 קיבלתי את שיחת
הדיווח. "טוב, אז אין לי בעיה בקונסטרוקציה, הוא אמר שאני בסדר
שהכל פועל כמו שזה צריך לפעול ובלה, בלה, בלה... אבל את לא
מאמינה, אני צריכה לעבור ניתוח". "איזה ניתוח?" שאלתי בקול
מפוחד מעט, לחזור מרופא נשים ולגלות שאת צריכה ניתוח זה תמיד
יהיה פולשני מעל למותר. "למה ניתוח אם הכל בסדר?" התעניינתי.
"לא, לא אצל הרופא נשים, אצל הרופא גרון, הוא אמר שצריכים
להוציא לי את השקדים, את קולטת?, בגילי ניתוח להוצאת שקדים".
"אבל זה ניתוח פשוט לא?!" התעניינתי פעם נוספת. "כן, זה ממש
פשוט, אבל יהיה אסור לי לדבר למשך כמה ימים אח"כ". סוניה כמובן
המשיכה לדבר גם אחרי המשפט הזה, אבל רק עד פה אני שמעתי. 'יהיה
אסור לי לדבר', זה מה שהיא אמרה עכשיו, סוניה, בחיים, נושמת,
יושבת מולי ולא יכולה לדבר... שלושה כינורות מלווים בפסנתר כנף
וקלרינט בצבע נחושת החלו לנגן לי סימפוניה מרגשת באוזן...
המחשבה על סוניה ללא יכולת דיבור הביאה אותי לסוג של התעלות
רוחנית... ראיתי שדות פרושים לרגליי, עצים ירוקים ועליהם
ציפורי בוקר רעננות, נער עוזר לסבתא לעבור את הכביש, ראש
הממשלה לא גונב כספים... אוטופיה, לא יכולתי לבקש שום דבר מעבר
לכך. סוף סוף אני אוכל לספר לה מה קרה בכיתה י' שעד היום אני
בטראומה ממנו... סוף סוף אני אזכה למעט שקט.
"סוניה שואלת למה עוד לא באת לב"ח?" - פוצ'י העירה אותי בבוקר
עם הטלפון הזה, אז החלטתי לעשות מעשה ולהגיע עד טבעון לפגוש
אותה. הבאתי גלידת שוקולד אבל של 'האגן דאז' כדי שלא תגיד
שהתקמצנתי עליה בגלידה של שטראוס או משהו, ועברתי על היומן
האישי שלי מכיתה י' כדי לראות איזה דברים אני אוכל סוף סוף
לדבר עם סוניה. עמדתי בדלת לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי חיוך
נבוך, הרגשתי כמו נער בן 16 שבא לקחת לפגישה ראשונה את חברה
שלו מבית הוריה.
סוניה הייתה במיטה, לידה צרור של ניירות טואלט, עיתון של
'רייטינג' דיסקמן עם דיסק של שלמה ארצי והטלוויזיה דלוקה על
'לחיי האהבה'. "סוניה, כפרות עלייך, השאירו לך את הגרון
במקום... סתם דאגת", החלטתי ללכת על אסטרטגיית הבדיחות, ככה
כדי לשבור את הקרח. סוניה חייכה חיוך עצוב. "מה קרה כפרות?"
שאלתי בקול אימהי מבית שאן. אבל סוניה לא ענתה לי, היא מיצמצה.
"מה כואב לך?" המשכתי בתחקיר, אבל סוניה לא ענתה לי.
'סוניה-האם' הגיחה מאחורי עם כוס קולה קרה."היא לא יכולה לדבר"
אמרה במבטא ליטאי כבד. "כן, אני יודעת..."עניתי בקול החמוד
ביותר שנמצא במיתרי קולי. סוניה בהתה בי, העיניים שלה בערו,
היא רצתה להגיד לי משהו... יכולתי להרגיש את זה... אויש
התסכול... כמה היא תוכל לסבול?, ראיתי במוחי את המוח שלה
מתפוצץ לאלך חתיכות של מידע מיותר על חייה ואז בדיוק בנקודה
הזאת התחלתי. "כפרות, הבאתי לך גלידת שוקולד של 'האגן דאז' כמו
שאת אוהבת, אומרים שאחרי ניתוח שקדים צריך לאכול הרבה גלידה,
האמת שכשהייתי קטנה וראיתי באיזו סידרה שלדמות עשו ניתוח
להוצאת שקדים ואז אמרו לה לאכול רק גלידה, ממש רציתי שיעשו לי
גם אחד ואז אני אוכל לאכול גלידה מתי שיבוא לי, לא הייתי כ"כ
אינטליגנטית באותן שנים, אבל זה היה נראה לי ממש מגניב, אם כבר
ניתוח לפחות שיהיה עם גלידה בסוף... לא?!". סוניה הייתה בהלם,
הצלחתי להגיד את כל המשפט הזה מבלי לקחת אוויר אפילו פעם אחת,
האדרנלין בדם הדף אותי ליכולות דיבור חדשות, וסוניה פשוט שתקה.
היא הסתכלה עלי ופתאום חייכה, ככה פתאום, בלי קשר לכלום. בלי
למצמץ בלי שסיפרתי משהו ממש מצחיק, היא פשוט חייכה. אולי היא
שמה לי רעל בכוס קולה ששתיתי והיא מחכה שזה יתחיל להשפיע, או
שאולי היא באמת נהנתה לשמוע סיפור שלי מהעבר מההתחלה עד
הסוף... בכל מקרה... פחדתי שוב. שקט... כמה ששקט יכול להיות
רועש לפעמים. ניצלתי את ההזדמנות והמשכתי לספר לה על האקס
ההוא, והכלבה ההיא, והזה מהטיול שאני לא זוכרת איך קוראים לו,
אבל היה לו גוף ממש חלק. דיברתי בערך 40 דקות. היא לא דיברה
ולא מיצמצה לאורך כל הזמן הזה. אחרי 40 דקות הרגשתי כ"כ מותשת
שפשוט שתקתי.
למחרת באתי שוב, הפעם עברנו על כל מעללי כיתה י"ב, מה עשיתי
שם, ואיך עשיתי פה, ולמה עשיתי דווקא אותו. שעה וחצי של מידע
שוטף, מדי פעם לקחה סוניה כפית נוספת מהגלידה שהבאתי לה אתמול
ועוד נשארה לה חצי קופסא. ביום שאח"כ דיברתי על הצבא, וביום
שאחרי דיברתי על העבודה במלון, וביום החמישי ככה פתאום, נגמרו
לי כל הסיפורים.  ואז חזר השקט. חיכיתי שתתחיל לדבר, הרי היא
בטוח יכולה להוציא משהו מהפה, לא חתכו לה את מיתרי הקול
בניתוח, היא יכולה להוציא איזה "אההה" או "אווו" או משהו...
כלום... שתיקה מחרישה אוזניים השתררה פעם נוספת בחדר. "אני
צריכה ללכת, אני מתחילה לעבוד עוד מעט" אמרתי בקול רועד. היא
חייכה שוב, ומיצמצה רק פעם אחת בשתי העיניים באותו זמן. קמתי
ויצאתי מהבית. התיישבתי באוטו והתחלתי לנשום בטירוף. לא נשארה
לי טיפת אוויר בגוף, פתחתי את חלונות הרכב והתחלתי להתנשף
בכבדות. הדלקתי את הרדיו ושמעתי שיר של 'רוקסט', שהאמת, גם
אותי זה ממש מכניס למוזה...