נראה לי אירוני לתאר משהו אותו אני מתחילה "התחלה" כאשר זוהי
לא הפעם הראשונה בה אני מתחילה אותו.  
התחלה מעלה בי תחושות רבות שעלי להתעלות מעליהן על מנת להתחיל,
כגון: פחד, תהייה, ספק, חרטה.  התחלה מקיצה את הפרפרים בבטני
משנתם, קוראת להם לדגדג אותי מבפנים, לעתים עד שזה מטריד מעט.
התחלה מרגשת. התחלה מסקרנת.  
כל התחושות הללו לא נרשמות כאשר אני מתחילה משהו שלא בפעם
הראשונה.
זוהי התחלה בשבילי, הסיפור הזה שמופיע כאן ועכשיו. זוהי התחלה
בשבילי, לכתוב ולדעת שזרים יקראו את שאני כותבת. זוהי התחלה
בשבילי, להתרגש מהיצירה שלי ומהשיתוף.
אחת ההנאות שבכתיבה מתבטאת בכך שכל סיפור הוא התחלה חדשה
ועל-כן כל סיפור מביא עמו את כל סל התחושות.  לעתים תחושה אחת
מתחלפת באחרת, לעתים תחושות מתווספות, זה מאד תלוי, אך מאפייני
ההתחלה בעינם נשארים.
תהיתי מדוע כל יום שמתחיל לא מביא עמו את סל התחושות?
הימים שכוללים סל זה הם ימים בהם צפוייה התחלה חדשה, אך היום
הזה שהחל לכשעצמו לא נחשב כהתחלה אלא סתם עוד יום שתזרח בו
השמש וגם תשקע, עוד יום שיכיל 24 שעות, עוד יום שהשעון המעורר
יצלצל אך לא יעיר באמת, עוד יום של מחשבות, פחדים, אמונות,
חרטות, תגובות אוטומטיות, מסכות.
אולי כל יום אני אתחיל משהו חדש?
אולי כל יום אני אפתיע את עצמי?
אולי כל יום יקבל ממני יחס של יחיד ומיוחד?
האם זה אנוכי מצדי להתייחס רק ליום ההולדת שלי כאל יום מיוחד
ומרגש? האם לכל יום שנולד לא מגיע שיחגגו לו גם את יום הולדתו?
האם הידיעה שהוקצבו לו 24 שעות מקלה עליו, על היום? האם אני
מקלה דעתי בו בשל הידיעה הזו?
כמה נפלא זה יהיה להתרגש מכל יום חדש מחדש, אין ספק שחיי
ישודרגו בכמה וכמה רמות מעלה מעלה.  
ההתרגשות גם תמשוך עניינים מרגשים, אנשים מרגישים ורגשות
רצויים אחרים.
אני מתחילה להתרגש ואתם?