הלכתי לאוטובוס ושמעתי כמה ילדים צועקים משהו כמו: " הכל, כולל
השואה והפיתרון הסופי". הם התכוונו כנראה לחומר למבחן בתע"י או
משהו כזה. הייתה לי הרגשה לא נוחה שמזכירים את הזוועות האלו
באור שמש על מדרגות אוטובוס, עם רעשים וצבעי בגדים רבים כל כך
ובדרך אגב.
אני לא יודעת מה היה לא במקום: השואה או האוטובוס?
כלומר - אנו ביום זיכרון שהופר על ידי צחוקים וצבעוניות ושגרה,
או שהשגרה הופרה ע"י התזכורת הזו?
אם הייתי ניצול המחנות - אפשרות א'.
אם אני רק אפרת - אפשרות ב'.