1
"יש לך ריח של אלכוהול ועשן סיגריות".

"אני יודע, ככה אני אוהב".

"הכוונה היא שאתה מסריח מאלכוהול וסיגריות".

"הבנתי, אני יודע ואוהב את זה. זה ריח שמגרה אותי, טוב?".

"אכפת לך לנשוף עלי קצת מהעשן הזה המהול בהבל פה אלכוהולי?".

ידעתי שזה מה שיהיה, ראיתי על העיניים שלה שזה מה שהיא רוצה.
רוצה לצאת מזה יפה וגם לקבל זין. לצאת מזה יפה, אני לא חושב
שיש לה סיכוי. לעניין הזין, לעומת זאת, עוד משקה או שניים אני
אוכל לדעת בוודאות. לוקח שאיפה עמוקה, מסתכל הכי עמוק שאפשר
בעיניה הרדודות. נושף על פניה והיא עוצמת עיניים.

"מה עם האלכוהול? הרגשת אותו?"

היא פוקחת את עיניה ומסתכלת עלי, מהנהנת באיטיות. אני פונה אל
הברמן ומזמין שני וויסקי סאוור, רד לייבל. אנחנו שותקים עד
שהמשקאות מגיעים.

"תשתי, זה קצת חריף אבל עושה את העבודה".

היא שותה, אני מסתכל על פניה נחמצות. מדליק לה סיגריה ומסיים
את המשקה שלי. היא נושפת לעברי את העשן. עיניה יוקדות תשוקה.
האלכוהול מתחיל להרגיש לה את הירך הימנית, במעמקי החצאית הקצרה
שלה. היא לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, מתמסרת לוויסקי, שמרטיב לה
את התחתונים. כנראה שהיא תקבל את הזין.

"אז אתה בא?"

"לאן?"

"החוצה".

"מה יש שם בחוץ?"

"שקט".

"לא מעוניין"

שתיקה, שאיפות ונשיפות. היא לוגמת את תחתית הכוס, כבר לא
מחמיצה שפתיים.

"את באה?"

"לאן?"

"אלי"

"מה יש שם?"

"אותי".

"אבל אתה כאן מולי. לא עבדו עלי ככה מאז שהייתי בת שלוש".

מה שנכון נכון, אני לא מתווכח. שואף ונושף. הירך החלקה שלה
מתכסה אגלי זיעה דקיקים. היא מחייכת לרגע.

"מה הקטע של החיוך?"

"פתאום התחשק לי".

"ומה עם החשק שלי?"

"תחייך אם בא לך, אני לא מפריעה".

אני מחייך חיוך מאולץ, "זה לא עושה לי כלום".

"אולי אתה עצוב".

"יכול להיות".

"אז אתה בא לשירותים?".

"בשביל לבכות?"

"בשביל סקס".

"עם מי?"

"איתי".

"לא נראה לי".

"למה?"

"את מחייכת ואני עצוב, זה לא ילך".

היא קמה והולכת. לשירותים. בטח לבכות. אני מחייך, זה עושה לי
טוב.


2
ברגע שנכנסתי הם היו אצלי על הציפורן הקטנה והיפה שלי, פרנץ'
מניקור, מאה-עשרים שקל. תמיד זה ככה כשאני נכנסת למקום. לא
משנה כמה חשוך שם ולא חשוב כמה כוסיות על סף העירום רוקדות כמו
בזיון, עדיין, הם כולם שלי. מדלת הכניסה ועד למקום שנשמר לי על
הבר, הראשים המסובבים של גברים חסרי אונים גילו לי שאין אחד
שאני לא יכולה להשיג לעצמי. הברמן לא יוצא דופן במקרה זה ומיד
כשאני מתיישבת הוא משקשק מולי ומגיש לי מרטיני על חשבון הבית.
אני יודעת שזה על חשבונו והבית שהוא מדבר עליו זה הבית שלו,
בסביבות השעה ארבע וחצי כשהוא מסיים את המשמרת.

"זה לא ילך, אני מכירה מישהי שזיינת לפני שבועיים".

"אז אני זיינתי מישהי שאת מכירה, למה שזה ישנה לי?"

"לי זה משנה, יש לה פטרת וגינלית והרפס".

הברמן נהדף לאחור, משקשק את דרכו לקצה השני של הבר. עוד זה
נסוג עם מגבת המטבח בין הרגליים ואחר מגיח מעבר לכתפי הימנית.
הכתף הסקסית יותר, יש לציין. זו הכתף עם הקעקוע הראשון שעשיתי,
מלאכית בובתית וקסומה.

"אני לא עושה את הדברים האלה בדרך כלל, אהה...", הבחור פותח
בלחץ, הסיגריה בידו מתנדנדת. אם הוא לא עושה את זה בדרך כלל,
מה לעזאזל הוא עושה במקומות כמו זה. "פשוט את הבחורה הכי יפה
בבר ולא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי אוזר את האומץ ומתחיל
איתך".

"לא הבנתי, מה את רוצה להגיד בעצם? שאתה מתחיל איתי?", שואלת
באדישות ולוגמת מהמרטיני, הזית נוגע קלות בשפתיי, בזווית העין
רואה אותו מתחיל להזיע, זה מגרה אותו והסיגריה מגיעה כמעט
בקושי לפיו.

"זה יותר, אההה, התכוונתי לשאול אם אפשר להתחיל איתך?"

"אפשר גם אפשר, קדימה, בוא נראה מה יש לך להציע בתור התחלה",
מאחוריו אני רואה חבורת גברים מתווכחים ביניהם וכל אותו זמן
נועצים בי מבטים שאינם משתמעים לשני פנים.

"אהה... אפשר להזמין אותך למשקה אולי?".

"מפציץ עם כל התותחים שיש לך הא?", מקרבת את המרטיני לפי
ומרטיבה את שפתיי, אולי הוא יקלוט שאני כבר שותה ומרוצה.

"טוב, אני רואה שאין לך מצב רוח היום, אם יבוא לך מתישהו
להיפגש הנה הפרטים שלי", שולף מכיסו כרטיס ביקור ומושיט אותו
לעברי. רק הספקתי להעיף מבט על הכרטיס ולראות שהוא רואה חשבון
וכבר הוא נעלם בבושת פנים אל תוך ההמון. הגברים שמקודם נגסו בי
בעיניהם כנראה החליטו ביניהם את מי לשלוח למשימה. אחד מהם,
כנראה זה שהם סבורים שיש לו הכי הרבה סיכוי להצליח, וכמו תמיד
בחבורה של גברים אף פעם הם לא יודעים מי מהם באמת שווה. הוא
מתקרב לעברי, מלא בטחון, כאילו בא לזיין אותי בשם כל חבריו
העגומים, שנותרו מאחור מציצים ומחייכים חיוכים דביליים, מהסוג
שרק גברים מסוגלים לחייך. עם כל צעד שלו הוא נראה יותר ויותר
דוחה בעיניי. אני קמה מהכיסא ופונה אליו, "שמור לי על הכסא כמה
דקות, אני חייבת לשירותים".

הבחור ההמום מלמל משהו מתנצל ומבולבל והתיישב על הכסא ליד התיק
שלי, שבכוונה בלטה ממנו החוצה חבילת קונדומים דקים במיוחד.

בכניסה לשירותים עמד בחור גדול מימדים. הוא לא מאלה החזקים
והשריריים, הוא סתם שמן. נועץ בי מבט שמנוני, שמתחיל בנעלי
הגוצ'י החדשות שלי, עובר לג'ינס הכי מדליק בעיר, כי הוא צמוד
לתחת שלי ולא של אף אחת אחרת, ממשיך לקורקבן הקטן והמשולם
ונעצר על החזה והמחשוף שמפאר אותו.

"אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?"

"מה את רוצה ממני?", ממשיך לנעוץ מבטו עמוק עמוק לתוך המחשוף.


"בוא נתחיל מזה שתסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך?"

"אבל לא סיימתי עדיין להתבונן בשדיים שלך"

"כמה זמן אתה עוד צריך?"

"תני לי עוד שתיים-שלוש דקות ואני אעבור לפנים, אני ממש לא
רוצה לשכוח את המחשוף הזה"

"אז אתה משנן אותו?"

"את מוכנה אולי לא לבלבל אותי רגע?"

המשכתי לעמוד שם עוד כמה דקות, בהן הוא הסתכל לי על החזה, לא
בתאווה אלא במבט דומה לזה שזקנים מסתכלים על יונים בפארק. אחרי
כן הוא עבר לפנים שלי, יכולתי להרגיש איך הוא סורק סנטימטר אחר
סנטימטר ושערה אחר שערה משערי המסתלסל בקפיציות כמו בפרסומות.


"תגידי, אפשר להסתכל עליך מתישהו באור יום?"

"על הבר יושב איזה טמבל אחד ושומר לי על התיק, אני אחכה לך
בחוץ"

3
פעם חשבתי שזה רק ללוזרים. הייתי נכנס לבר ורואה אותם יושבים
מסביב, בדרך כלל בפינות החשוכות יותר. לידם כיסא אחד ריק
שמפריד בינם לבין יושבי הבר האחרים. ראיתי אותם לוגמים מהבירה
לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה מהסיגריה. בדרך כלל כאמל או
מרלבורו אדום. מדי פעם מעיפים איזה מבט נואש סביבם בתקווה
שמבטם יצטלב במבטו של מישהו אחר, שאולי ירצה לשוחח עמם. הבירה
שלהם נגמרת והם מזמינים עוד סיבוב, מנסים להתבדח עם הברמן,
לסחוט ממנו כמה מילים ידידותיות. אולי מנסים להרוויח איזה
צ'ייסר חינם. "לוזרים", נהגתי לסנן בשקט לחברים שיושבים איתי
על הבר. "לוזרים". המילה הזאת עוד מהדהדת בראשי היום, כשאני
יושב על הבר לבדי עם כוס בירה וכאמל בקופסה רכה. "לוזר", אני
לוחש ומניד את ראשי בשלילה, לעצמי, מרגיש את האלכוהול הולם
ברכותיי. מדי פעם מעיף מבט מסביב, על אלה שיושבים עם חברים או
דייטים, או כאלה שפגשו על הבר, מדברים וצוחקים. לוגם מהבירה
לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה ותוהה איך זה קרה שאני מגיע לבר
לבד, מקווה שמישהי תסתכל עלי ותרצה לשוחח עם לוזר כמוני.

"אחי, עוד חצי", אני מרים את הכוס הריקה באוויר אל עבר הברמן,
"תביא גם שוט ג'יימסון".

מאחורי הברמן יש איזו פצצה אטומית שנועצת בי מבטים, בעיניה אני
רואה שהיא מתאמצת להפעיל את חוש הרחמים. מבטינו מצטלבים, היא
לא נרתעת וממשיכה להתבונן ואפילו מחייכת. כנראה הצליחה לגייס
קצת אמפתיה בניסיון לגרום ליצור העלוב שאני להרגיש קצת יותר
טוב. אני ממשיך להסתכל והיא קמה על רגליה, כנראה רוצה להתחמק
למקום שבו לא אוכל להמשיך להפריע לה ליהנות עם המבטים הרעבים
והעצובים שלי. בלי לומר מילה הברמן מניח מולי את השוט והולך
למלא את החצי. אני בולע את התרופה ומיד מרגיש קצת יותר טוב.
הבירה מגיעה בדיוק בזמן, כשהסיגריה האחרונה נדלקת והקופסה הרכה
נמעכת אל תוך המאפרה הרחבה. "לוזר", אני לוחש לעצמי ומניד
בראשי, כשלפתע על הכיסא הריק שלידי מתיישבת האטומית עם איזה
"היי!! מה העניינים איתך?" מחויך במיוחד.

"חרא. איך אצלך?", אני עונה בייאוש מתוך הרגל ולא מאמין שבאמת
איכפת לה, מנסה לפענח את הסיבה בגללה היא פונה אלי.

"אתה לא זוכר אותי? שירה...", היא ממשיכה לחייך ואני מגרד את
הזיפים הקשיחים על סנטרי, כאילו היו אלה תאי מוח אפורים מהם
אני מנסה לגרד שביב של זכרון לגבי השירה הזאת.

"תזכירי לי...".

"נו, שירה, עבדתי לפני שנתיים בשיווק של אי.בי.אס", היא לא
מתייאשת, נראית כל כך נחושה בדעתה להזכיר לי מי היא.

"מצטער, אולי זה לא אני".

"אתה לא נמרוד, מנהל פיתוח?".

"לא, אני בטח דומה לו אבל".

"שתי טיפות מים! זה מדהים. בול כמוהו".

"זו התכונה הכי מוצלחת שלי, להיות דומה לאנשים מוצלחים". החיוך
נמוג והופך להיות חלק מהבעת אכזבה שהיא עוטה על פניה.

"טוב, מצטערת... פשוט חשבתי... אני לא אפריע לך יותר", היא קמה
והולכת בחזרה למקומה. אני לוגם מהבירה, מאוכזב עוד יותר ממנה,
אפילו להתראות לא הצלחתי להגיד לה, שלא נדבר על משהו כמו "רגע,
תשארי, את לא מפריעה לכלום, אלא אם להשתכר כהוגן לקראת הקאה
ברחוב והירדמות בחדר המדרגות נחשב משהו שניתן להפריע לביצועו".
לעזאזל אני לוזר. יש לי את המשפט הנכון אבל אף פעם לא אומר
אותו. עכשיו כבר מאוחר מדי, הפסדתי את ההזדמנות. הסיגריות
נגמרו, אני מסיים את הבירה ומסתלק מהבר שיכור ועייף. משתין
באיזו חצר של בניין, מתאפק לא להקיא או להתעלף וחושב על
הלוזרים ההם שיושבים בברים לבדם ואיך אני אפילו לוזר גדול
יותר, כי אז בזמנו אלה היו סתם ברים רגילים, והיום אני יושב
לבדי בפיק-אפ בר, מחפש הזדמנות וגם כשהיא מגיעה אני לא יודע
לנצל אותה. גם כן לוזר. לפחות אני דומה לנמרוד, זה נשמע לי
בנאדם ששווה להיות דומה לו.

4
הן יושבות על הבר, הכי קרוב לאף אחד. כבר עשר דקות שלא החליפו
מילה ביניהן, רק מסתכלות סביב ולוגמות לגימות קטנות מהמשקה
הצבעוני שלפניהן. הן לא יפות במיוחד. גם לא מכוערות. האחת רזה
יותר מהשנייה, אבל לא ניתן לומר על אף אחת מהן רזה. עם זאת, יש
בהן איזו חושניות. מדובר באותו הסקס-אפיל שנובע מיצר מיני כבוש
ומאופק במשך זמן רב מדי. עיניהן נוטפות מין. שפתיהן חשוקות,
קפוצות, מוכנות ליריית הזינוק. אף אחד לא ניגש לעברן. אף אחד
לא רואה אותן מבעד לשכבת הכוסיות הצעירות שמפזזות כל הדרך אל
הבר. רק הוריהם עוד אומרים עליהן "צעירות". זה לא מובן כל כך
מאליו, בוודאי לא להן. הרי הקרבה לגיל שלושים אינה מבשרת את
תום הצעירות. או שמא הן טעו?

המלאה יותר קמה מהשרפרף והולכת לכיוון השירותים. נשים בגילן
כבר לא הולכות לשירותים בצמדים. השחרחורת נשארה לשבת אך
מסתובבת לכיוון הקהל שסביב הבר. מוציא סיגריה שחורה מנרתיק
מהודר. יש לה סגנון ויש לה רעב. היא תרה אחר המצית בתיקה הגדול
מדי למקומות כמו זה ונראה שאין היא מוצאת דבר בתוכו. התסכול
שלה גובר. עשרות מצתים ניצתים אל מול כל בחורה אחרת שרק אוחזת
לשבריר שניה סיגריה בין שפתיה, אבל לכיוונה לא נדלק אפילו
גפרור. התסכול בעיניה הופך ייאוש והייאוש הופך לעצבות. רגע
לפני שהיא מסתובבת בחזרה אל הבר ומכניסה את הסיגריה לנרתיק
מבטה מצטלב עם מבטי. אני מוציא מצית מהכיס ומעלה בה בערה.
מרחוק אני יכול לראות איך עיניה הופכות נוצצות ושביב חיוך ניגר
מעל שפתיה. אישה כזאת לא מוצאים בכל יום, בוודאי לא בברים
אפלים כמו זה. היא כובשת את חיוכה, אך עיניה עוד שוחקות. אני
קם לעברה ובלי מילים מדליק לה את הסיגריה. היא לוקחת שאיפה,
להסדיר נשימתה. מתנודות חזה העולה ויורד תדיר אני למד שהיא
נרגשת. היא טורפת אותי במבטה, שובה אותי בקסמי בשלותה, תאוותה
כמעט ומתפרצת מבעד לגופיה הדקיקה, שמשדרת יוקרה ורצינות, הרבה
יותר מחולצות הבטן והגופיות הצמודות על גופן של אותן כוסיות
שמלאות בעיקר בעצמן. אני מתקרב אליה, מרחק נשיקה. רגלי מתחככות
ברגליה וכמו כוח נסתר מטה את גופה לעברי. היא עוצמת עיניים
כשאני נושק על שפתיה.

מאחוריה התיישבה כבר חברתה הבלונדינית, מתבוננת בערגה על שנינו
מתנשקים ומזמינה עוד משקה, הפעם בירה. למשמע קולה של החברה
הנושקת לי פוקחת עיניה ומנתקת שפתיה משפתי. היא נרגשת, חזה
עולה ויורד בקצב מתגבר. מעבירה לשון על השפתיים, לטעום את
שארית הרוק המנושק שנותר עליהן. אני לוקח את הטלפון הנייד
שמונח ליד המשקה שלה, היא מלווה אותי במבטה, בעוד אני מקיש את
מספר הטלפון שלי באיטיות, שלא לטעות. כשאני מסיים היא לוקחת
מידי את המכשיר ומתבוננת על הצג הקטן כמו משננת את המספר אל
תוך ליבה. תנועה קלה שלי לאחור מביאה אותה לאחוז בידי, למנוע
ממני ללכת. מתקרב אליה, לוחש לאוזנה שתתקשר ומלקק באיטיות את
אחורי האוזן. היא פולטת אנחה חלושה, שמבטאת את תשוקתה לאהבה.
החברה שותה את הבירה, בעיניה העצבות הפכה לקנאה. אני רוצה לומר
לה שגם אותה אני יכול לאהוב, אבל יודע שגם נשים בוגרות כאלה לא
יכולות להבין את זה.

5
"תשמע מה אני אומר לך, אין מצב, אבל אין מצב, שאתה יוצא מכאן
הלילה בלי זיון". מרגע שיוסי אמר את המשפט הזה כל הערב נהרס.
סליחה, עוד לפני כן הערב נהרס, כשישבנו בבית והוא אמר משפט
דומה לזה כדי לשכנע אותי לצאת איתו לבר התל-אביבי החדש המגניב
הזה.

הגעתי אליו כמו בכל יום אחרי העבודה, הטלוויזיה ריצדה ברקע של
הבירה והדיבורים הבלתי פוסקים שלו ואני שתקתי כמו תמיד.
באיזשהו שלב איבדתי את כושר הריכוז שלי והמחשבה שלי נדדה. הוא
דיבר משהו על ביטוח מנהלים, קופות גמל וקרנות השתלמות ואני כבר
חשבתי איך אני נרדם לו שם עם הכורסא בלי שהוא שם לב. פתאום הוא
מנער אותי ואומר בהתלהבות, "תשמע לי טוב, אין מצב שבעולם, שאני
נותן לך לצאת משם בלי זיון. אני אומר לך, חמש פעמים הייתי שם,
חמש פעמים זיינתי. מאה אחוז הצלחה זה לא טעות סטטיסטית. ובטח
שאתה לא יכול להגיד שזה בגלל שאני נראה טוב. אמנם יש לי את
מרבית השערות על הראש עדיין, אבל הכרס בירה הזאת הולמת יותר
נהג משאית בן 45 מאשר בנאדם בגילי". האמת, תפס אותי לא מוכן עם
ההרצאה הזאת והיה נשמע לי נורא משכנע הטיעון הסטטיסטי, לא יודע
למה, אולי זו הבירה, אולי היאוש, אולי העובדה שלא זיינתי כלום
כבר יותר זמן ממה שנהוג לספור, אולי הכל ביחד. בכל מקרה קמנו
ויצאנו מהבית אל הפיק-אפ בר הכי בן-זונה בתל-אביב, כך על פי
דברי יוסי.

בכניסה לבר אין שילוט, רק שומר רוסי. זה רק חיזק אצלי את
התחושה שאולי סוף סוף, פעם בחיים שלו, יוסי צודק. על פי רוב
שומרים רוסים בכניסה למקומות ללא שילוט מעידים על התרחשות
מינית כלשהי בתוך בית העסק. לשמחתי ולצערי כאחד אני ויוסי
נראים כמו מי שעברו את גיל 30 לפני כמה שנים טובות, אפילו שרק
לאחרונה גמרנו עם השנה ה-29 לחיינו. השומר לא התעניין בנו בכלל
ופשוט נתן לנו להכנס פנימה.
ההתרגשות בתוכי גברה. מה אם יוסי באמת צודק? למה לא הבאתי את
הקונדום שהיה מונח ליוסי על שולחן העבודה ליד המחשב? שיט! עוד
פעם אני אזיין בלי קונדום, כאילו לא הספיקה לי הפעם האחרונה
שעשיתי בדיקת איידס. הלחץ מתוצאות הבדיקה לבדו יכול לקצר לך את
החיים לא פחות מנשאות הנגיף. ואני יודע שאין לי את כוח הרצון
המספיק כדי להגיד "לא" ברגע האמת. איך שהבחורה תצמד אלי ותראה
סימני של מעוניינת אני לא אהסס ואכנס עמוק בתוכה. אני ארגיש
כמו טמבל אחר כך, אבל באותו הרגע זה יהיה כמו גן-עדן, אם בכלל
יש מקום כזה.

"עכשיו תגיד לי בעצמך, לא גן-עדן?", יוסי מחייך לעברי בחשיכה
ומחווה בידו בתנועה מלכותית כלפי יושבי ובעיקר יושבות הבר
הקטנטן והחשוך שנגלה לפנינו עם כניסתנו את המקום. מבין הצפיפות
האיומה אני מצליח להבחין בארבע צעירות שיושבות בפינת הבר זו
לצד זו ולא מפסיקות לדבר, כנראה בקולי קולות, שאחרת אינני מבין
כיצד ישמעו זו את זו. כנראה שהן מדברות על שני בחורים שיושבים
מולן, מהעבר השני של הבר. בפינה השניה עוד שתי בחורות משחרות
לטרף, אינן מדברות אך עיניהן הסורקות את הבר מקצה לקצה מגלות
את שעל ליבן. "הן רוצות סקס והרבה", כך פירש עבורי יוסי את
המבטים ומיד נדחק אל הבר, בין כמה גברברים לבושים במודרניות
יתרה ומסופרים במיטב תספורת הבקהאם מהעשור האחרון. אני אחריו,
בקרחת מבהיקה שאני נושא עמי כבר כמה שנים, נדחק בין העופר
שכטרים והסמי הורים האלה ומתנחם בעובדה שליוסי אבוקסיס יש
קרחת.

יוסי לא מבזבז זמן וצועק הזמנה לעבר הברמן, מעל לראשו של
סובייטי כבד שיושב באופן מוזר בצמוד לסובייטי גדול אך לא כבד
במיוחד, "שני וודקה רד-בול ושני קוסמופוליטן" הברמן מסמן ליוסי
שהוא אינו מבין.
"שני וודקה רד-בול ושני קוסמופוליטן! שים את זה שם!", יוסי
חוזר על עצמו בקול רם יותר ומצביע על השתיים שרוצות סקס והרבה.
הברמן עושה סימן של אין בעיה ויוסי פונה אלי "תשמע מה אני אומר
לך, אין מצב, אבל אין מצב, שאתה יוצא מכאן הלילה בלי זיון".

"בסדר, בסדר, הבנתי את זה כבר. הן רוצות סקס והרבה".

"בדיוק", מניח את ידו על כתפי וגורר אותי לעבר הנימפומניות
בתיאוריה, שכבר הספיקו לקלוט את הסיטואציה ולהתלחש ביניהן,
כנראה בקול רם, לגבי אפשרויות הפעולה. כשאנחנו כבר קרובים
אליהן הברמן מגיע עם המשקאות ומניח אותם ליד הניצודות.

"שלום, אני יוסי וזה שאול, אפשר להזמין אותכן למשקה?"

"כבר הזמנתם", אומרת החרמנית השמאלית, שמקרוב נראית הרבה פחות
חרמנית והרבה יותר קשוחה או כחושה או שניהם. היא לוגמת
מהקוסמופוליטן הפופולרי שיוסי קנה במיטב כספו עבורה.

"קוסמופוליטן זה נורא לא מקורי מצידך", יורה לעברו הגדה
המערבית, שגם היא נראית מקרוב קרירה ואפילו קרושה, אם מסתכלים
על יריכיה הנימוחים.

"ככה הוא, לא מקורי אבל ספורטיבי מאוד", אני מתלוצץ באמצעות
משפט לא רלוונטי כדי לבלבל את האויב. זה עובד, שומרת הגבול
הימנית גומעת את המשקה באחת וכל הקוסמופוליטות בוקעת מעיניה
אפופות העשן. הרגל הקרושה נוברת עמוק בראשה למצוא תגובה הולמת
למשפט הסתום ופולטת "עם כרס כזאת הספורט היחיד שהוא עושה זה
פלייסטיישן". איזו שנינות, איזה תיחכום. לאלגנטיות כזו לא
ציפיתי, ועוד מהמשמר האזרחי. יוסי מבין שהמשחק יצא מהידיים
שלו, שותה את הוודקה רד-בול שלו ובכך מעביר לי את המושכות.

"ואת דווקא נראית לי בעלת כישורים פורמליים שלא יביישו אף ארכי
פרחי. מה בכלל את עושה במקום כזה, הרי נהיר שמקומך איתי במיטה,
כפי שהובטח לי על ידי ידידי המלומד, שעומד ושותה כאן לצידי".
התפלצת התפלצה וממה שקלטה הצליחה להבין שאולי מחמיאים לה כאן.


"אתה באמת מתכוון לזה?"

"בוודאי. יוסי אמר לי כבר, אתה מכאן לא יוצא בלי זיון. הוא
הבטיח, את מבינה?" היא מהנהנת ברוב קשב, אני לא מאמין שהיא עוד
לא שפכה עלי את הכוס שבידה. אה, וזה כן משפט רב משמעויות,
ביחוד לאור העובדה שידה השניה נחה על סף מפשעתה ומעת לעת נלחצה
כנגד החצאית המהמהמת שעטתה.

"אז מה את אומרת?" התקרבתי אליה, נלחץ לגופה, מרגיש שהיא באמת
רוצה סקס והרבה וכבר נראית הרבה פחות לוחמתית ממקודם. את
האינטימיות מפריע לי יוסי עם טפיחה על הגב שנעשתה דרך אגב ובלי
משים, תוך שהוא כבר עמוק בפיה של הגמדה שמשמאלי.

"מה אני אומרת על מה?", היא משום מה מעונינת לשמוע מה יש לי
להגיד.

"על הסיכוי שיש לי לצאת מכאן בלי זיון הלילה?", אני מתחכך
בצלוליטיס החשוף והיא מניעה אגנה קדימה אל קצה השרפרף, מסתכלת
לי עמוק בעיניים, ואני יודע שזו הנקודה ממנה אני כבר לא יכול
לסגת. אני לא מספיק לתהות אפילו אילו מחלות מחלה כמותה יכולה
לשאת והיא תוקפת את שפתיי בשפתיה ואת אשכיי ביד שהתפנתה מאחיזת
הכוס, שמתישהו הספיקה לסיים. אני מצליח לנתק לרגע את הנשיקה
האימתנית, "אין סיכוי הא?", היא מנידה בראשה לשלילה ומכניסה את
ידי מתחת לחצאיתה.

6
היא מחפשת פרובוקציה, רוצה מכות ונשיכות, רוצה לדמם, אולי
אפילו למוות. לבושה בבד דקיק ומתנופף, חושפת יותר משהיא
מסתירה, פיטמה שמאל מציצה מפעם לפעם בהתאם לכיוון אליו היא
רוכנת. המכנס הקצרצר, מכנס
דפוק-אותי-חזק-יותר-חזק-יותר-חזק-הכי-חזק-שאתה-יכול-כוס-אמק-כן!
שחלקו התחתון לא משאיר מקום לספק - היא עושה שעוות-ערווה באופן
קבוע, וחלקו העליון יורד נמוך מספיק כדי שיהיה ברור לכולם שאת
החוטיני היא החליטה להשאיר בבית יחד עם אי-אילו עכבות.הוא
מסתכל עליה עמוק, נועץ בה חזק את העיניים, מזיין אותה במבטו,
בשדיים העגולים המושלמים שבינם לבינו מפריד רק בר ופיסת בד
תכול ושקוף, מזיין אותה בפה הקטן והאדום שלה, אדום וקטן אבל
מיומן, הוא יודע שהוא מיומן, מיומן בתחת שלה, הוא מזיין אותה
עם העיניים שלו באפה הסולד, באוזניים המדהימות, בעיניה
הירוקות, הבוערות, הרטובות, החמות, מזיין אותה בקורקבן המושלם,
לא בולט מדי ולא עמוק מדי על פני הבטן השטוחה, המושלמת, הנעימה
כל כך למבט. היא משחקת איתו, מלקקת את שפתיה, מוצצת את הסיגריה
הארוכה, חשוב לה האורך, חשוב לה הכוח, הוא בטוח בזה כמו בזקפה
שנמחצת כנגד כפתורי הג'ינס שלו. עוד רגע, עוד רגע הוא יקום
אליה ואז היא תראה, היא כבר תראה.

הוא מסתכל עליה במבט מזוגג, קצת מטורף, עיניים רוטטות יש לו,
עיניים מוזרות. הוא מתנשף בין שאכטה לשאכטה ללגימה לשאכטה
ללגימה. הוא סובל מקוצר נשימה, קוצר יופי, קוצר רזון וקוצר
הגיון. היא מכירה את הטיפוסים האלה היטב. נאלחים, אלימים,
חושבים שהם מי-יודע-מה-זייני-סופר-על-שלא-ניתן-לעמוד-בפניהם.
אף מאורך שמתעגל בקצהו בצורה מוזרה, מין נפיחות כזו בלתי
מובנת, מעין בועה שצמחה במקום בו אמור להיות קצהו של אף. את
הנקודות השחורות היא יכול לראות מהמרחק בו היא נמצאת, זה מעורר
בה בחילה וגועל. הוא מתנשף ונועץ מבט בשדיה. שינעץ, שינעץ, היא
חושבת, מרגישה אותו נועץ משהו גם בעכוזה, דרך המראה שתלויה על
הקיר מאחוריה. היא לוגמת מהמשקה כדי לבלוע את העלבון וזה נעים
לה בגרון ובעלבון, בעיקר בעלבון. יש לו ידיים גדולות ושעירות,
שמעידות על ישבן רופס ושעיר, זין רופס וזעיר, בטן עגולה וגדולה
ושדיים גדולים משלה. היא נגעלת ומתעורר אצלה הרצון לירוק עליו,
לירוק על הבליטה הזו שהיא אפו ושהרוק יטפטף על שפתיו הדקות,
הנעלמות כמעט, כמה רוע יכול להיות בשפתיים, בעיניים היא מפחדת
להסתכל אז את הרוע היא רואה רק בשפתיים כרגע. היריקה הדביקה
שלה תטפטף מהשפתיים שלו ישר על הכרס ומשם תחליק אל הבליטה
במכנסיו, היא יודעת שיש לו זקפה עכשיו, היא בטוחה בזה לגמרי,
כמו שהיא בטוחה בסימנים הכחולים שיוותרו על גופה לאחר לילה אחד
איתו.

הברמן מסתכל עליה ועליו לסירוגין, הוא קולט את זיון המבטים
האלים הזה, את העוצמה המינית שלה מתפרצת מעיניה, שדיה, רגליה,
שפתיה, שיניה, לשונה, שיערה השחור, את אורגזמת ההתבוננות שלו
משפריצה מהזין שלו דרך עיניו אל עומק גופה. היא מסיימת עוד
סיגריה ועוד משקה, הוא סופר את השטרות והמטבעות שיש לו בארנק
ומגלה שאינו יכול להזמין אפילו זיתים. שניהם מזמינים חשבון.
היא משלמת. הוא משלם. הוא הולך לשירותים, משתין על הרצפה במקום
להכניע את הזקפה כדי להיטיב לכוון. היא יוצאת מהבר אל הרחוב,
מרימה את הבד כדי להסתיר את פיטמה שמאל וחושפת טפח מהחלק
התחתון של פיטמה ימין. הברמן עוקב במבטו אחר חצאי הישבנים שלה
שמתנדנדים יפה כל-כך בדרכם החוצה. בינתיים בשירותים הוא מסיים
לנער ומגלה שהרטיב את הג'ינס לגמרי, מתבאס לגלות שאין נייר
טואלט ומתבונן על עצמו מושפל במראה, יוצא מהשירותים על הבר
ומהבר אל הרחוב, הברמן מעדיף לא להסתכל אבל בכל זאת רואה, בעל
כורחו, את הבליטה והרטיבות במכנסיים הכחולים.

7
תל-אביב. 2007. סוף השבוע השני של חודש נובמבר. השעה שעת לילה,
לא צריך לדקדק. הוא חמוש במיטב בגדיו, תסרוקת מדויקת וחיוך
מחושב. נכנס לאחד הברים בדרום הישן של העיר. האוויר והאווירה
בבר חמים. הוא מעיף מבט בוחן על הבחורות שמסביב לבר וחושב
בליבו - yes, yes, no, hell yes, under certain circumstances
yes, oh yes mama!. הוא מסיים את הסבב וקובע שהאווירה אולי חמה
קצת יותר מהאוויר.

הוא מתיישב ליד hell yes ומזמין לעצמו בירה כהה וויסקי אדום
תווית, כדי להיראות יותר גברי. הברמן מחייך בהבנה ומגיש לו
בזריזות את המשקאות. hell yes עדיין לא שמה לב בכלל לקיומו.
הוא שולף סיגריה ומנדנד אותה בין אצבעותיו. "תגידי, יש לך אש
אולי", הוא שואל ונוגע רכות בכתפה, והיא כאילו ניעורה משינה
עמוקה מפנה אליו את מבטה ובהבעת גועל אומרת "נראה לך?!". כאילו
לא לכבודה להחזיק עליה אש, היא זו שמציעים לה אש, לעולם לא
להיפך. או אולי יותר מזה, נראה לך, כלומר נראה לך שאעשן ואהרוס
את עור הפנים הרך והמבריק שלי ואת הריאות הנהדרות שלי,
שמתפקדות כל כך טוב וללא כל מאמץ גם במהלך הזיונים הפרועים
והממושכים ביותר. הפאסון שלו התקפל לחצי התורן והוא לגם את
הוויסקי בבת-אחת, אולי הוא יאלץ להפנות את תשומת ליבו ל-under
certain circumstances והנסיבות יהיו כנראה שכרות עמוקה. לצורך
העניין הוא מזמין עוד וויסקי ועם סיגריה תלויה על שפתיו מסמן
לברמן בתנועת יד של הדלקת מצית להביא לו אש. הברמן מסמן בראשו
בשלילה. הדם מתחיל לעלות לראש ורק בזכות האלכוהול שמציף את דמו
הוא לא מתפרץ בקריאות שבר אל עבר הברמן החוצפן. מה, גם הוא טוב
מדי מכדי להחזיק עליו אש? הוא ברמן לעזאזל! זו העבודה שלו. אם
hell yes היתה שולפת סיגריה הוא היה מדליק לה אותה גם עם קצה
הזין אם לא היתה לו מצית.

הוא לוגם מהבירה ולקוח את עצמו למושב שהתפנה ליד
תחת-נסיבות-מסוימות. מהמקום הזה הוא רואה שאכן מדובר בתחת
שיכול להכיל נסיבות מסוימות ואפילו הרבה מהן, ובכל זאת, חצי
מבט שהיא שולחת לעברו מרים את הפאסון ומאפשר לו לפנות אליה עם
הסיגריה המתנדנדת על שפתיו והבל פה אלכוהולי שמתחנן לאיזה
ניצוץ להבה, איזה גץ, להט, מצית של רכב אפילו. תחת-נסיבות
מסוימות אינה מתבלבלת תחת הנסיבות ובשרבוב שפתיים פלרטטני
מזמינה אותו החוצה, כשבסיום המשפט, כשפיה עדיין פתוח מעט,
מעבירה לשון מזמינה על השפה העליונה שלה, כמסמנת לו I mean
business, והוא איש עסקים שכמותו, תחת נסיבות מסוימות יעשה
ביזנס עם כל אחת כמעט. הוא מסיים את הבירה בלגימה ארוכה ובדרכם
החוצה מעיף עוד מבט על בנות הבר. אפילו את hell no הוא היה
מוכן להכניס לאיזה חוזה שכירות קצר מועד בנסיבות המתאימות,
זונה שכמותו.

פילטר הסיגריה כבר רטוב לגמרי, ספוג רוק, ריר ואלכוהול. התחת
של תחת-נסיבות-מסוימות מתנדנד לפניו בדרכם החוצה, פותח את הדלת
והם מוציאים עצמם מוקפים עשן כבד של סיגריות ובליינים
תל-אביבים מצויים שקופאים מקור ומעשנים בצוותא מחוץ לברים
הדרומיים של העיר. שכרותו מבלבלת אותו, "אולי נתפוס מונית מעבר
לכביש", הוא אומר לה הכי קרוב לאוזן שהוא יכול להגיע. "על מה
אתה מדבר?", היא שואלת, נרתעת מהביזנס-מן שנראה כעת יותר כמו
מונקי-ביזנס-מן. הפאסון מבולבל, מקופל, מושפל, הסיגריה מתנדנדת
כמו שן חלב של בן שבע, כמעט ויורק דם. היא מוציאה קאמל ומצית
מהתיק מדליקה לו ולעצמה את המקלות הלבנים, עשן מתערבב בעשן,
אנשים מתערבבים באנשים, המדרכה מתערבבת עם הבר, הפנים מתערבב
עם החוץ, עוברי אורח הופכים ליושבי ברים, יושבי ברים הופכים
לעוברי אורח. האלכוהול לא מאפשר לו לחשוב בבהירות מספקת. הוא
מצטער שלא אכל כלום מהבוקר, הוא כבר בגיל שלא אמורים לעשות את
הטעויות האלה. היא יונקת את הסיגריה ומשוחחת כבר עם מישהו אחר
שיצא מהבר הסמוך לעשן ווינסטון לייט. הוא מלקק את הפילטר
ומתיישב על שפת המדרכה לפני שהסחרחורת תושיב אותו בעל כורחו.

8
אני חייב לומר שיש יותר באז והייפ סביב הפיק-אפים בתל-אביב.
בכלל, מי קובע מהו פיק-אפ? הרי על השלט בכניסה לא כתוב "פיק
אפ". האם כל בר קטן, חשוך, רועש ועמוס אנשים בלב תל-אביב הוא
פיק-אפ? או אולי רק אלה שיש בהם שירותים מרווחים מספיק בשביל
סקס וקוקאין? לא יודע אם יש לכך תשובה. יכול להיות שפיק-אפ בר
הוא כל בר שאומרים עליו המבקרים בו שהוא פיק-אפ ויש לגביו
לפחות ידיעה אחת מבוססת חלקית שמישהו שאתה מכיר תפס שם פעם
מישהי ולקח אותה אליו הביתה לזיון פרוע.

המציאות היא כמובן, כמו תמיד, יותר עגומה ממה שמספרים וממה
שקוראים. המציאות יהא שיש שוק בשר, לא פחות ולא יותר. שוק בשר
שנפתח בערך כשהסופרמרקט סוגר ו-AM:PM הופך להיות האופציה
היחידה בשביל לקנות חלב. שוק בשר שמתנהל במקומות חשוכים, בהם
החושים אינם פועלים כראוי והדחפים מנצחים כל הגיון. בחורות
לבושות באופן שמאפשר להן להשיג את המחיר הטוב ביותר עבורן
ובחורים שמנסים יותר מדי לקנות את ההונאה הזו ובד בבד לייצר
הונאה קטנה משלהם ולהיראות כאלה שמהווים את המחיר הטוב ביותר.


אבל גם האמור לעיל אינו מדויק, כי מציאות תמיד אינה דבר שניתן
לתארו במדויק. תמיד יהיה משהו נסתר מהעין, תמיד פרט שנשמט,
נקודה שהונחה לא במקומה או מילה מיותר שהוכנסה לתיאור המציאות
בשוגג. יש להוסיף אם כן שהפיק-אפ בר אינו אלא מניפסטיזציה
טהורה יותר של שוק הבשר שמתנהל סביב השעון בכל מקום, בעיקר
בתל-אביב. העיר הלא נשואה ביותר, או הרווקה ביותר, בה גם
סופרמרקט שכונתי יכול לזכות לכינוי "פיק-אפ" ואינספור זוגות
הכירו בעקבות חיפושי חניה (כך למשל ישנו הסיפור המוכר של זו
שמצאה חניה כל כך רחוק מביתה עד שהעדיפה לבלות את הלילה אצל
בחור שבדיוק הגיע לבניין מולו היא חנתה). כך, הברים הללו,
מאפשרים לאנשים להתנהג כפי שהיו רוצים באמת להתנהג ביום יום,
אך מסוגלים לעשות כן רק בחסות האלכוהול, החשיכה והסטייל, במקום
בו יש להם לגיטימציה לחפש אך ורק סקס.

אך אני מסלף את המציאות ומחטיא את הנקודה באומרי "אך ורק סקס",
שכן ברור לגמרי שסקס הוא רק גרסת הכיסוי לדבר האמיתי. יושבי
הברים וספסלי הרחוב, האוכלים במסעדות והקורצים במסדרונות
המשרדים, המתחילים והמתחילות, השתויים והשטויות, הכל לכאורה
סובב סביב הסקס, אפילו פרויד אמר ואם הוא אמר זה בטח נכון. אך
בכל זאת, נוצרת ההרגשה שזה רק כיסוי, משהו שקל יותר לרצות
ולצפות לו, שכן הוא מוחשי וברור ומוגדר. סקס זה סקס וזהו, אין
פה מקום לטעויות. אנחנו יודעים טוב מאוד לזהות מהו סקס ומה
אינו וכך יודעים אם השגנו את מבוקשנו, אם לאו. אבל אהבה, לך
עכשיו לפיק-אפ בר כזה ותחפש אהבה. ואם תחפש מי מבטיח לך שתמצא?
ואם תמצא איך תדע שמצאת? ברור שכולם מעדיפים לשחק אותה כאילו
סקס זה מה שהם מחפשים, אפילו שברור שגם זו הונאה.