איך זה לחיות עם עצמך כשאתה יודע שכל מה שאתה נוטה לעשות זה
נזק?...
איך קמים כל בוקר, מסתכלים על המראה כמה שפחות, טובלים את הראש
בגיגית מקרמיקה מודרנית ומפעילים את צינור הברזל שמקפיא את
העור, אל תוך מים "טהורים" שמנקים את התועבה.
מרימים את הראש למראה שממול, מציצים שוב כדי לראות את עצמך נקי
מהכל... אבל שום מים ושום סבון וגם לא אקונומיקה ינקו את
הלכלוך הזה. הלכלוך הזה הוא אתה.

ממשיכים ביום, מבליגים על המראה המזעזע, מסתמכים על האישיות
ה"מופלאה" שמתחבאת תחת מסכת האימה. מקווים שמישהו יראה אותה.
ואז כשסוף סוף מישהו באמת רואה אותה - איכשהו, למרות כל הפגמים
שישנם לא רק במראה, גם בתסבוכות של האישיות המטומטמת  שהחליטה
להתחבא, אתה חוזר לפעולותיך הטבעיות - ההרס, רומס את הרגשות של
האדם שבכלל הסתכל עליך, שבכלל הקשיב לך, שהיה מוכן להקדיש את
זמנו לעניינך, שגם אתה הרגשת חיבה אליו, ונמשכת אליו ורצית
להיות איתו. אבל הבנת שהוא טוב, יותר מדיי טוב בשבילך, לא מגיע
לו לסבול בגללך... וכן הוא עוד יסבול, כי אתה זוהמה, אתה
ליכלוך, אפס שלא שווה כלום, אה כן ובכל הרשימה הארוכה הזו,
ישנו סעיף נוסף - אתה מעוות, מעוות מחשבה, מעוות נפשי, מעוות
גופני, פשוט מעוות.
מתוך התחשבות, ורצון למנוע עוד מקרה שיכביד על מצפונך, אתה לאט
לאט, כדי שזה לא יראה במכוון, דוחק אותו הצידה, מבקש להיות לבד
- כי יש לך בעיות, ואתה צריך להתבודד כדי להתמודד איתם, למרות
שזו בעצם לא התמודדות, זה פשוט להיכנס כל פעם לאותה בריכת שחיה
בלי לדעת לשחות, לטבוע בה למשך זמן מה, כי יש משהו טוב בזה
שאתה סובל, בזה שאתה נחנק, אתה מרגיש איכשהו "סיפוק" על זה
שאתה מעניש את עצמך בגלל שמשהו טוב קרה לך - ולא מגיע לך אותו.
אח"כ אתה דוחק אותו לפינה, המסכן לא יודע מה לעשות ומה לומר,
גם הוא סובל וגם הוא לא  מבין, הוא יודע שאתה לא בסדר. אבל אין
מה לעשות, למרות שביקש ממך רשות להיכנס, אתה לא מאשר לו, כדי
שלא ידע בדיוק מה הבעיה, שלא ידע שאתה באאאאאממממתתת עד כדי כך
דוחה. שישנה סיבה מוצדקת לכל ההתנהגות המטורפת הזו. שלא יראה
עד כמה אתה אכול מבפנים,עד כמה כחוש אתה ומחוספס, אבל עדיין
עדין, כי אתה פגוע, פגוע מעצמך. אתה יודע שאם יהיה מישהוא שאי
פעם כן יראה את החלק הזה שלך, רוב הסיכויים שלא יבין אי פעם מה
הולך אצלך בפנים, איך דבר כזה קרה, ולמה אתה נמצא במצב כ"כ
אבוד.
אתה גם יודע שאתה לא מבין את עצמך כ"כ.
אתה לא יודע מהיכן גדל לו עץ השנאה, ואילו פרות הוא הצמיח,
ולמה הוא זרע זרעים נופסים, ואתה לא יודע איך להיפתר מהיער
המכוער שפרח אצלך, למה כל הפרחים שישנם הם יפים, אבל כשנוגעים
בהם הם צורבים.
אני לא רוצה להמשיך לקום כל בוקר, ולהבין שאין לי למה להתעורר,
חוץ מאחי הקטן. אני לא רוצה להמשיך לבהות בפרחים שלי, אני רוצה
לגעת בהם ללטף את עלי הכותרת שלהם, להרגיש את הטל של הבוקר
מקרר את עורי, להרים את הראש ולהסתנוור מן השמש שזוהרת מעל
ראשי.