שביתת  רכבות מהדרום עד המרכז דווקא ביום שבו אני אמורה לנסוע
לחבר לצפון. גם ככה הקשר הזה חי בערך כמו השדיים של פאמלה
אנדרסון. מצב כזה שבו מחפשים איך אפשר איכשהו לגרום לכל
העניין  להחזיק עוד ולא לנבול סופית אחרי שנתיים שגם לא היו
מוצלחות מי יודע מה, אבל איכשהו, בעזרת ה.." אני אוהב/ת אותך"
המרגש, הוא החזיק. מונית עד לתחנה המרכזית במקום אוטובוס - כי
המזוודה כבדה, כי צפוף באוטובוס בשעה הזאת של היום כשכל
הסבתות חוזרות מהשוק ואני והנימוסים הכל  כך טיפוסיים שלי
לעולה מברית המועצות לשעבר, תמיד  חייבים לתת לסבתא הזאת עם
האיפור שמרוח לה על כל  הפנים ומעורבב עם טיפות זיעה  שנראה
כאילו מכבידות עלייה יותר מאשר השקיות שהיא מחזיקה, להתמקם
במקומי על הכסא.  וכי אחרי הניתוח אני עדיין חלשה... אוי באמת!
לא יותר פשוט, פשוט לעמוד מול המראה ולהודות בזה שאת מפונקת
מישל?! לא, מסתבר שלתרץ תירוצים זה הרבה יותר פשוט...
מתאים כזה.
ערס טיפוסי שבמקרה, הוא גם נהג המונית שלי, אחד שמניף ידיים
לכל  עבר, יורק מידיי פעם מהחלון, צופר המון ומקלל ורוב הנסיעה
במונית בזמן שבפיו נעוץ קיסם שיניים שקצותיו מעוכים בעלי מראה
מלוטש שעבר על כל בקטריה בפיו, מנסה לפתח איתי שיחה על עד כמה
שלא סובל את אלה, הרוסים, שעלו בשנות ה-90, בלי לדעת שאני
בעצמי אחת כזאת מכיוון שהמבטא שהיה לי פעם שבמסגרתו החלפתי את
ה-ר' ב-ל' כבר איננו והמראה שלי מקומי לחלוטין. השיחה שברור
שמטרתה הסופית היא להשיג את רצף המספרים שאמור להיות זה שיחייג
ויגיד לי "בובה, זה אני שלמה, אז מה את עושה היום בערב?",
נקטעת מדיי פעם בוויכוחים המטופשים שמנהל במכשיר הקשר - כאילו
בשביל זה הוא נועד, הפרטנר שלו מספר לו שכרגע יצאה מהמונית שלו
בלונדינית יפהפייה כשחוטיני בצבץ לה מן המכנסיים ולא שוכח לשתף
אותו ואת כל  הנוכחים בשתי המוניות לגבי מה היה רוצה לעשות לה.
זה נותן לי לחשוב על מה הוא יגיד לאותו פרטנר בחזרה כשאני אצא
מהמונית שלו, סביר להניח שאני לא אהיה בלונדינית וגם חוטיני לא
יבצבץ לי מהמכנסים מה שכן, דאגתי לעשות שיחת טלפון לאמא ולדבר
רק רוסית...

המזוודה האדומה הזאת שמתגלגלת על גבי האספלט ועושה רעש מעצבן,
החיילים שחולפים כל כך מהר כשאחד ניראה יותר טוב מהשני, ניראה
שכאילו ברגע שבו הם מתגייסים, בבום אחד נעלמים כל  החצ'קונים,
הם גובהים והשילוב של הירוק החרדלי  הזה והנשק גורם להם להראות
הרבה יותר גבריים ממה שהם באמת - ובאמת, הם ממש ממש לא! אני
עוברת ליד ההומלס והוא ניראה לי נורא מאושר, שמח כזה. אני
זוכרת שכשהייתי קטנה, אמא  תמיד אמרה לי שאין מה להביא להם
כסף, שהם מבזבזים אותם כדי לקנות אלכוהול או סיגריות או שבכלל
סמים - מה שאז ניראה לי נורא מוזר, היה לי קשה להבין איך בן
אדם שאין לו כלום, כל  כך מתאמץ להפוך את ה-"כלום" הזה לאחד,
עוד יותר עצום - חשבון בנק אין להם, אז הם פשוט נכנסים למינוס
עם עצמם...  
אבל הוא היה מאושר, אומנם רגעי האושר האלה הם מעטים וסביר
להניח שהם בגלל שהחבר שלו לספסל הבטיח להשיג איזה בקבוק וודקה
להיום בערב - אבל עדיין, הנה הוא מחייך, בשיניים הצהובות -
שחורות האלה ובשפם המכונם שלו, בעיות כמו מה הוא ילבש היום
בבוקר או הקטע הזה של לקום בבוקר - עוד לפני שצחצחת שיניים
ללכת למקרר, לראות אותו מפוצץ ולהגיד " אוף! אין מה לאכל  בבית
הזה!"- ממש לא מטרידות אותו. ניראה כאילו מזמן דברים כבר
הפסיקו להטריד אותו בכלל.

אני עומדת בתור לאוטובוס, מה כבר יכול  לקרות? סבא אחד נחמד
כזה, שמנמן, נמוך,עם שלייקס ועם חיוך תמים וכיפה שלא ממש
מצליחה להחזיק על הראש שלו ומתעקשת ליפול כל  פעם מחדש, מחזיק
מזוודה, מהישנות האלה שעדיין לא מתגלגלות - רואים שממש כבד לו
והוא די נמעך בהמון, נתתי לו לעבור קדימה, אפילו היה רגע
שהחזקתי לו את המזוודה, בסופו של דבר עברה איתו עוד מישהי, גם
סבתא, נמוכה, עם שמלת שבת די אלגנטית אבל מצחיקה ותיק של ליידי
שלא ממש התאים למה שהיא לבשה אבל עדיין החמיא לה. הסבא בא לשם
כדי לעזור לה עם המזוודות והכול, הם נפרדו בנשיקה, היא עלתה
לאוטובוס ונפנפה לו בידה המקומטת לשלום והראתה לו ככה  שזה
בסדר ושהוא יכל  ללכת. ידה הונפה בצורה כה איטית ואדישה עד
שהכעיסה את החייל שעמד בתור לפנייה כי עיכבה אותו בעלייה
לאוטובוס - כאילו שיש לו לאן למהר.  החייל דחף אותה קצת וזה
גרם לה למעוד לרגע, כמעט ליפול, לסבא להילחץ ולתהות מה עכשיו
עליו להחזיק, את המזוודה שניסה בכל  כוחו הדל להעלותה לבגאז'
או לרוץ ולתפוס את הסבתא - מבט של חוסר אונים השתרע על פניו.
בסופו של דבר, הסבתא התייצבה ועלתה, החייל גם עלה, הסבא נרגע
והלך לדרכו ואני? אני נשארתי שם לחכות לאוטובוס הבא - כי זה
היה מלא. האמת היא שלא ממש היה אכפת לי לחכות לאוטובוס הבאה,
למרות שידעתי שאני אאחר וערן יחכה לי שם. בכלל, אף פעם לא
הבנתי מה הוא עשה איתי, הוא כל  כך אהב אותי ואני כל כך זלזלתי
בו, הוא כל כך היה מוכן לעשות הכל  כדי להיפגש ואני? אני
שיחקתי אותה עסוקה. הצלחתי לאהוב אותו בגלים - כל פעם  שהיינו
נפגשים, מתחברים שוב, הרגשתי כל כך שלו, הרגשתי ששום דבר בעולם
הזה לא יכל  לגרום לי איכשהו להפסיק לאהוב אותו ושהאהבה הזאת
היא הכי אמיתית שיכולה להיות, אבל אחרי שבוע - שבועיים כשחזרתי
הביתה, כל  האמוציות האלה פחתו ומה שנשאר זה ה -" היה טוב וטוב
שהיה".
האוטובוס ברציף ליד הגיעה ומכיוון שגם הוא הגיע לתל אביב,
דילגתי לתור ההוא. הגישה לאוטובוס הייתה משני צדדים: מהצד של
הבגאז' ומהצד של  התור הרגיל, אבל אני והמזוודה, משום מה עמדנו
בתור הרגיל ונסחפנו עם הזרם לכיוון הדלת של האוטובוס.כל  כך
הרבה אנשים היו שם ולכל  אחד יש את החיים שלו, את הסיפורים
המרתקים של עצמו. למישהו נהרג איזה אח בפיגוע ומישהי אחרת
מתחתנת עוד שבוע ועוד מישהו, בדיוק אתמול הוא גילה שהוא חולה
באיידס ונוסע עכשיו לתל אביב לאיזה פרופסור מומחה לקבלת חוות
דעת שנייה. לפעמים, מעניין להסתכל על אנשים ולתהות על מה עובר
להם בראש ממש עכשיו, איזה בעיות יש להם או שסתם, מה הם חושבים
שאני חושבת כשהם מסתכלים עליי.

מכירים את זה שפתאום המבט שלכם נפגש עם מבט של מישהו אחר וקשה
לכם להפסיק להסתכל עליו? הרגשה כזאת של כאילו  לחפש איזה משהו
שאין לכם מושג מהו, בעיניים האלה. מבחינתי יש איזשהו הבדל שקשה
להסביר אותו, בין "עשיתי עיניים ל.." ובין "המבטים שלנו
נפגשו",כשמבטים נפגשים זה במקרה, זה תמים, זה גורם לך לרצות
להסתכל על הבן אדם ולתהות מאיפה אתה מכיר אותו או לחשוב שלמרות
שאף פעם לא ראית אותו לפני זה, אתה מרגיש שאתם מכירים שנים,
מרגיש קרבה מסוימת ומתבלבל.  כשעושים עיניים, יש לזה מטרה
התחלתית ברורה - זה מעין ניסיון חיזור התחלתי כזה, תמים זה ממש
לא, ערמומי למדיי, אתה מסתכל על הבן אדם, ומחכה שהוא ייגש
ויתחיל איזה שיחה על עד כמה  שהחום בארץ הזאת הוא בלתי נסבל.

הוא הגיע מהכיוון של הבגאז', לפניו היו עוד כמה אנשים עד
שיגיעו לדלת ומאחוריו, עוד איזה כמה חיילים. אני, הגעתי
מהכיוון של התור הרגיל ולהסתכל עליו הרגיש לי כל  כך טבעי
שאפילו לא היה לי אכפת שאני סוג של גורמת לו לאי נוחות מסוימת.
המבט המבולבל והאבוד אבל באותו הזמן הבטוח בעצמו והחזק, גרם לי
לרצות להסתכל, לחשוב על מה הוא חושב, לקוות שזאת אני.
אינסטינקטיבית לגמרי,  ביקשתי מהחייל מאחוריו לשים את המזוודה
בבגאז', אולי בגלל שהחייל ההוא היה יותר קרוב לחלק שעוד נשאר
איכשהו ריק ואולי כי החייל ההוא נראה יותר טוב ואלי וזה ה-
אולי המכריע מבחינתי, כי הרגשתי שאני לא יכולה סתם ככה לדבר
איתו, זה הרגיש לי סתמי מידי להתחיל איתו ככה את השיחה ופחדתי,
לא יודעת ממה. אבל היה פשוט להבחין בזה שהוא ממש נלחץ באותו
רגע, ציפה שאני אפנה אליו ודי התאכזב. שני התורים התאחדו
בנקודה שבה עולים לאוטובוס. אני עמדתי לעלות והוא בדיוק עמד
מאחורי, ממש נשם עליי ומבוכה הציפה את האזור, מבוכה נעימה
האמת, לא מהאלה שמרגישים בפעם הראשונה או כשאומרים למישהו שלום
ובסוף מתגלה שאתה בכלל לא מכיר אותו. "מישהו יושב כאן?" הוא
שאל על המקום שהשארתי לו, לא ממש במקרה לידי באוטובוס."בינתיים
לא" עניתי, כאילו שיצאתי באיזה יציאה מתוחכמת וצינית משהו.  
לקח לו די הרבה זמן לשבת וכל  התיקים שלו כמעט נפלו עלי - "אה
סליחה, תמיד זה קורה לי, אני מסתבך עם כל  התיקים האלה, הייתי
צריך לשים את זה בבגאז'. זה בסדר אם אני אשים את זה פה? זה לא
יפריע לך?" הוא הראה לי על תיק קטן יחסית עם ציור של הביטלס
עליו. "לא, מה פתאום! זה בסדר" השבתי. אחרי שהתמקם, הדבר
הראשון שאמר בנימה דרמטית ומטרידה היה "ניראה לי שהדופק שלי
איטי מידי- משהו לא בסדר איתו", בתגובה צחקתי צחוק מטומטם עם
הבעת פנים מודאגת במיוחד ולא מהמצב הבריאותי שלו אלא מהעובדה
שזה אחד ממשפטי הפתיחה הכי גרועים שאי פעם יצא לי לשמוע
והמחשבה שעברה לי בראש זה שהמשפט הבאה שאני הולכת לשמוע זה
"מאז שראיתי אותך"...

טוב, אז טעיתי - אני מודה. זאת הייתה הרבה יותר מסתם שיחה -
הרגשתי את החיבור הזה, החיבור המיוחד הזה שלא מרגישים סתם ככה
עם כל  בן אדם- חיבור שעשה לי את החשק להמשיך ולדבר בלי לשים
לב שסביר להניח שאני מדברת ממש הרבה שטויות, בלי ההרגשה של
"מעניין מה החושב כשאני אומרת את זה"

(לסיפור הזה יש המשך שאם הייתי רוצה, הייתי כותבת עליו עוד
המון...
פשוט ברגע מסוים בזמן הכתיבה לא התחשק לי להמשיך עם זה... אולי
יום אחד כשאני אתבשל עם זה- אני אכתוב...)