באתי לעולם ואיתי
כתם שחור קטן.
כתום שחור
הפועם בקצב הלב,
אוחז במלתעותיו את הכאב,
גורם לו לעלות מעלה,
להרחיק כל אוהב.

אותו כתם שחור גדל
ואני איתו.
הוא נעשה עמוק יותר
ולעתים נדמה
שאני בתוכו.

הוא שולח זרועותיו הארוכות
לכל מקום,
תופס כל פינה.
עד שהוא ואני,
אותה הוויה.

אני הולכת ברחוב,
בוחנת את העולם החולף מנגד.
אם תסתכלו בתוך החום של עיניי,
תראו שני עיגולים שחורים שם מאחור,
אך אלו רק עיניו
של אותו כתם שחור.

לפעמים נדמה שהוא שולט בי,
לא נותן לי לגדול,
כי הוא מפחד שאשכח אותו
ואניח לו שם לנבול.

אך הכתם השחור ואני,
ישות אחת.
בעזרתו אני רואה,
מרגישה ונושמת.

רק לפעמים,
הייתי רוצה להיות עיוורת.
להביט דרך הלבן של העיניים
ולטעום קצת חיים
של שניים.