"אני קצת רעבה" מלמלתי באי נוחות.
"מה בא לך?" אסי שאל.  
"לא יודעת, משהו קטן, סתם לנשנש" פניתי למלצרית האנורקטית
שבדיוק ריחפה לעברנו ושאלתי "תגידי, מה יש בסלט הרועים?"
"גבינת צאן, ירקות קלויים, אגוזי מלך, ועלי רוקט. נהדר, מנה
מאוד
מומלצת".
"טוב בסדר, זה נשמע טוב, אני אקח את זה"
"את רוצה מנת לחם עם זה?"
"לא תודה, לא צריך, זה סתם משמין"
"אין בעיה".  

כעבור כמה דקות הידיים הדקיקות הנחיתו מולי קערה ענקית. הבטתי

בה לרגע מובסת, אבל מהר מאוד התעשתי, התחלתי ללעוס, ובסוף
אכלתי את הכל.  אסי קצת עזר לי, אבל לבנים יש תכונה מוזרה
שכשהם
לא רעבים הם לא אוכלים. בנות יכולות לאכול בכל מצב, תמיד אפשר

לטחון עוד משהו קטן לדרך. הזמנו חשבון, ונסענו הביתה. הייתי
מלאה
אבל לא מסופקת. עברנו בדרך פיצוציות תל אביביות צבעוניות,
ונורא
התחשק לי משהו מתוק, אז אסי עצר וקנה לי ארטיק עם שוקולד וקרמל

ושקדים. לעצמו הוא קנה אורביט וסיגריות. אכלתי את הארטיק,
עישנתי לו חצי קופסא עד שהגענו הביתה ולעסתי 5 מסטיקים בבת
אחת. עדיין הייתי רעבה. הגענו הביתה ואחרי כמה דקות של בהייה
סמלית בטלוויזיה התחלנו להזדיין, זיון של  שעתיים עם רפרטואר
תנוחות מאוד מכובד. הייתי מותשת אבל לא מסופקת. אסי נרדם.

התחלתי להסתובב חסרת מנוחה בדירה. פתחתי את כל הארונות במטבח
והתחלתי לאכול את התכולה שלהם. שקדי מרק, ביסלי, פסטה לא
מבושלת, גרעינים שחורים, תפוז ישן, מלפפון, הייתי מכינה לי
חביתה אבל לא היה לי כוח להשקיע. מזל שלא היה יותר מדי מה
לאכול בבית.
עדיין משהו תזזיתי ולא מסופק הציק לי בפנים. פתחתי את הארון של
האלכוהול, חלצתי בלי להתבלבל פקק של בקבוק יין אדום צ'יליאני
שאסי שמר לאירועים מיוחדים והתחלתי לשתות. שתיתי חצי בקבוק
ועברתי לבירה, ואחר קצת ווודקה, ושנאפס אפרסקים מקולקל וזהו.
אחרי כזאת ארוחה צריך סיגריה. סיימתי לאסי את החפיסה. הוא
יהרוג אותי בבוקר, למרות שהוא כבר רגיל להתקפים שלי. רבצתי על
הספה והרגשתי כמו פילה בהריון. הבטן שלי בערה, הגרון שלי צרב
מסיגריות, וכאב לי הראש. התנדנדתי לשירותים והתחלתי להקיא את
כל הטירוף הזה. אחרי שעה של מערכת יחסים אוהבת סיימתי לחבק את
האסלה, וזחלתי למיטה. חלמתי שאני אוכלת את אסי. שאני מתחילה
לזלול אותו במהירות חתיכה אחרי חתיכה עד שלא נשאר ממנו כלום.
רק פירורים קטנים שנדבקים לשטיח, ושאני שוכבת אחר כך במיטה
שבעה.

סוף סוף שבעה. אסי העיר אותי בבוקר והתחיל לצעוק עליי ולהוכיח
אותי על נזקי ליל אמש. "הבית נראה כאילו היה כאן ארבה. את
נורמאלית? מה קורה לך נגה? את לא בשליטה. את חייבת לטפל בזה,
את חייבת להפסיק לאכול ככה. תאכלי כשאת רעבה"
"אבל אני כל הזמן רעבה אז אני כל הזמן אוכלת"
"את לא עוצרת בכלל לברר אם את רעבה, את צריכה להפסיק לאכול
לכמה דקות כדי להבין אם שבעת או לא. והיין, והסיגריות. את
עישנת קופסא שלמה אתמול. את בכלל לא מעשנת נגה"
"אסי אני מצטערת. אני אנקה פה הכל. אני גם לא מבינה מה עבר
עליי"
"נגה אני לא בטוח אם אני רוצה להמשיך להישאר בקשר הזה. אני
צריך זמן לחשוב" הוא לקח את המעיל שלו ויצא.
"תיזהר, אם לא תהיה נחמד אלי אני אוכל אותך" אני מאיימת על
הדלת הטרוקה. זה לא רעב שאפשר להשביע באוכל, או באלכוהול, או
בסיגריות ואפילו לא באהבה.

זה כמו חור שחור שפשוט שוכן שם, לפעמים הוא סתם גרגיר קטן ולא
מזיק, ולפעמים הוא מתפרע וגדל ושולח יד בכל חלקה טובה, וכמעט
אוכל אותי יחד איתו. הוא נרגע כשאני בוטחת בעצמי, הוא גדל
כשאני לא כל כך בטוחה לאן ממשיכים מכאן. אם רק היו לי כל הזמן
תשובות כמו לבחורות הרזות האלו בערוץ האופנה.
זה נורא פשוט כשיש מסלול, את תמיד יודעת לאן את הולכת.