לפעמים אני כבר חושבת שאני משתגעת.
מיליוני מחשבות של טירוף עוברות בראש במשך 24 שעות, 7 ימים
בשבוע. ללא הפסקה.
הנשק מתחת לראשי כעת. מונח מתחת למזרון. הגיע הזמן ללכת לישון.
והמחשבה היחידה שמרקדת במוחי היא העובדה שיש לי מחסנית מלאה
באפוד פה לידי, ושיש לי נשק ממש מתחת לראשי.
מחשבות אובדניות שתוקפות אותי כל יום מחדש.
אני רוצה לצאת מפה. תנו לי לצאת מפה. אני נחנקת.
אין לי שם שקט. נדיר שאפשר למצוא פינה שקטה ולטהר קצת את
המחשבות. הכל כ"כ עמוס. אין שם שלווה.
ולפעמים אני חושבת שעדיף לי להישאר בבסיס בסופי שבוע, כי כשאני
באה הביתה אני משתגעת עוד יותר. יומיים מסכנים לאכול את כל
העולם ואישתו, אחרי שבועיים בבסיס. ועוד המחשבה שעכשיו את
חוזרת לבסיס ל-18 יום נוספים.
הגעגוע הזה שאוכל אותך מבפנים כשהאהבה שלך רחוקה ממך.
לישון לידו מחובקת בלילה ולבכות עליו דמעות של אהבה מבלי
שירגיש. לתת לו להרגיע את כל השדים שיצרת לעצמך במשך הזמן הזה
שהייתם רחוקים, ורק לרצות שלא ירפה את האחיזה הזאת לעולם, כי
את מתחילה להבין איך את לא תשרדי בעולם הזה בלעדיו.
החנק הזה שאופף אותי בכל מקום אליו אני הולכת. המחשבה שאם לא
היה לי אותו הייתי נעלמת מהעולם הזה כבר ממזמן. לא משאירה
עקבות ורק מרגיעה את הרעש הזה שיש לי בראש. רק מרגיעה אותו. כי
מרוב כאב, הוא כבר קורס.
אני מנסה למצוא את פיסת האור הזאת, כי אני כ"כ יודעת שהיא
קיימת. אבל העיניים מסרבות להיתקל בו.
אני מנסה לשכנע אותי שבקרוב יהיה טוב יותר. שהכל יהיה אחרת.
אבל אז אני נזכרת שהוא טס בקרוב. עוד חודשיים. כן, עוד חודשיים
הוא טס לי, לחמישה חודשים ארוכים. אני כבר דומעת מהמחשבה.
הפחד הזה שאוכל אותי אם זה יחזיק או לא. האמונה הגדולה שלו
שכלום לא ישתנה כשהוא יחזור. והתחושה הרעה הזאת אצלי שהכל, אבל
הכל הולך להישתנות.
החיבוק הזה שלו שמשתיק את כל הצלילים הנמוכים. את עוצמת את
העיניים ומרגישה שלמה. אחרי כ"כ הרבה זמן, למדת מהי אהבת אמת
שממלאה אותך מחדש בכל יום ונותנת לך לנשום כשאת נחנקת.
הפחד הזה שהוא יעלם לי.
הפחד הזה שאני לא אשרוד.
הגעגוע הזה לחיים הרגילים בו השקט שרר.
החיים האלה, שאת מרגישה שכבר גדולים מדי עלייך.