מתוך כל הקרעים יוצרת יריעה גדולה של בד,
לשמלת כלה אוגדת, שלא תלבש שוב אף אחת.
חלומות מפוררים שנרמסו הם לבלי שוב,
עוד נושמת, לא רוצה, גם ככה כלום כבר לא חשוב.
הלכלוך ההוא של פעם עוד יושב לי בחזה,
מביטה בו מהצד כמו צופה במחזה.
הלכלוך הזה אני הוא, הטעויות כולן שלי,
הדמעות שלא ירדו אז והיום הן מנת חלקי.
הכאב שאז גרמתי וגרמו לי, שנגרם,
הכאב שלא חלף, שלא הגליד, לא נעלם.
ואת יריעת הבד מאז הופכת תכריכים,
לפחות אז ישתמשו בה כי לא נגעו בה החיים.
איך ליטוף קטן של בוקר שהתחיל כ"כ ורוד,
ממוטט אל הקרשים את שהיה מוסתר בסוד.
וקולי נותר צרוד מצעקות שלא צעקתי,
איך הרמתי את הקול אך רק שטויות משם הוצאתי.
כי מה שחבוי בפנים, גם אני לא מבינה,
רק קרעים פרומים תפורים ללא טיפה של אמונה.
כי את שי המוות לא קיבלתי, לא זכיתי בדורון,
כבר שנים שמייחלת ליומי האחרון.
אך אותם קרעים פרומים תפורים גם קיימים בלב,
אין חשק לערפל את כל הרע והכואב,
כי השטן שכבר מוכר, התרופה לו ידועה,
כבר נעלמו כל הסימפטומים רק נשארה המחלה.
ואותה איתי לוקחת, היא עונשי על שהיו חיי,
היום אני, קרעים פרומים תפורים, מאחלת לאחרון ימי.