בנימין היה חקלאי מודרני. הוא השתייך לאותו קומץ אנשים איכותי
אשר העדיף טכנולוגיות חדישות על פני ריקודי גשם ועבודות חרישה
קשות עם חמורים עקשניים. לרב, חקלאי מחליט להיות חקלאי מודרני
בחיפוש אחר תשובות לשאלות מהותיות כמו "למה הדשא של השכן ירוק
יותר?" בנימין נהיה חקלאי מודרני מסיבה אחת ויחידה, הוא היה
עצלן. ובאותו הבוקר הוא גם לא התעורר בזמן.
"בנימין, קום! אנחנו מאחרים". רבקה, בניגוד לבעלה, הייתה אישה
נבונה וחרוצה אשר אהבה לתרום לקהילה ואף ארגנה ערבי משלוח מנות
שבועיים לשימור יחסי השכנות. למען האמת, רבקה רק נישאה לבנימין
עקב היותה גם בעלת אוב בזמנה הפנוי וחזתה מה צופן עתידו. למרבה
הצער, סבלה מבעיית זיכרון קצר ועד היום לא ממש בטוחה לגבי מה
שראתה.
"את מוכנה להפסיק לדבר", בנימין ניסה לחשוב על המשך מחוכם
למשפט אך לא הצליח מכיוון שלא היה אדם חכם מלכתחילה. לכן, פשוט
הוסיף את המובן מעיליו, "את עושה לי רעש".
רבקה זרקה עליו כרית לזירוז התהליך. מלבד נוצות, לתוך הכרית
מצאו דרכם גם מספר אבנים קטנות. רבקה ידעה זאת ואף עודדה אותן
במזימותיהן הזדוניות. חיוך ערמומי נרקם על פניה, בעת שמשכה
בחוט אשר מרים את התריסים ונתנה לשטף של אור למלא את חדר
השינה. בנימין זינק ממיטתו כאילו הייתה מלאת נחשים וירד לשתות
קפה, מנת הארס היומית.
כעבור מספר דקות בנימין, רבקה ובנם יחזקאל ישבו יחדיו במטבח.
בנימין ויחזקאל זללו את ארוחת הבוקר ברעשנות בזמן שרבקה הייתה
עסוקה בלמרוח את ידיה על פניה הפעורות בייאוש. היא הייתה אמורה
לצפות לזה.
"הייתי אמורה לצפות לזה", נאנחה קלות, והמילים נבלעו
בסימפוניית הצלילים האסורים מסביב לשולחן האוכל. "ידעתי שזה
יקרה, כל שנה אותו דבר. למה שהשנה יהיה שונה?"
"אני מצטער, רבקה. באמת שלא התכוונתי שזה יגמר ככה. את יודעת,
זה פשוט..." הוא אכל כל כך מהר שבקושי השאיר זמן לקחת אוויר.
לכן, כאשר דיבר, כמובן נחנק.
אשתו אפילו לא מצמצה למראה פני בעלה המכחילים. היא ידעה שלמות
תהיה טרחה גדולה מדי בשבילו ותמיד הייתה סבורה שלבסוף כאשר
יגיע זמנו מישהו יצטרך לסחוב אותו לכיוון האור. "באמת האמנתי
שהשנה נעלה בשבועות לקחת את הקציר לבית המקדש. אולי בגלל
שהתחלת להשתלב סוף סוף בקהילה, מה עם רעיון משלוח המנות השבועי
והכל".
בנימין משך עצמו חזרה לכיסאו מהתקף החנק החולף על הרצפה וזלל
במהירות את שארית ארוחת הבוקר שבעצם הייתה ארוחת הערב מאתמול
אותה קיבלו השבוע מהגברת הרמלין מהבית ממול. הוא לא חשב שזהו
הזמן המתאים לספר לה, אולם שנים לאחר מכן חוקרים גילו שמנהג
משלוח המנות הומצא על ידי חבורת גברים אשר נשותיהם לא ידעו
לבשל. בלי לחשוב פעמיים, אימצו החוקרים מסורת זו ובכך זכו גם
הם לארוחה אחת הגונה בשבוע בניגוד ל'מלט' שנאלצו לאכול על בסיס
יומי.
"פעם אחת", המשיכה רבקה, "הייתי רוצה לצעוד בגאווה כמו כולם עם
אלומת קש על הגב". היא קמה והתקדמה לכיוון החלון במרץ. "הייתי
מוכרת את הכליה שלי כדי לקום בבוקר ולראות ערימת חציר מוכנה
בחצר". היא הגיפה את הוילון והצביעה לתדהמתה על ערימת חציר
מוכנה בחצר ולרגע העבירה ידה על ביטנה, רק כדי לוודא שכל
החלקים נחים על מקומם בשלום.
בנימין, אשר ליקק בלהט את צלחתו, ראה גם הוא את ערימת החציר
ונעץ באשתו מבט של "אל תסתכלי עלי, זה לא אני". גלגלי השיניים
במוחה של רבקה פלטו חריקה. היא תלתלה את ראשה, הבינה ורצה לחבק
את בנה. יחזקאל, טוב הלב, חייך והסמיק כמו מלצרית חמודה שמנסים
להתחיל איתה.
"בנימין קום! אנחנו מאחרים", אמרה בפעם השנייה באותו הבוקר.
האמת המרה נחתה על בעלה אשר הבין שהשנה אין מנוס. הוא התנחם
בכך שלמרבה המזל הם גרו בירושלים וההליכה לבית המקדש אורכת
בממוצע כעשר דקות. בכל זאת, התכוון לתת לה לסחוב את החציר.
אחרי הכל, היא הייתה זאת עם הניסיון. היא סחבה את הילד כשהיה
קטן. 'מי הסכים לו לגדול, בכל אופן?', הרהר לעצמו.
כאשר יצאו השלושה מן הדלת חייך הילד על כך ששימח את אימו.
יחזקאל היה צאצא של הוריו ועל כן ניחן בשילוב המסוכן של חכמה
ועצלנות, או במלה אחת יעילות. או במלה אחרת - גנב.
"אמרתי לך שאנחנו מאחרים", אמרה רבקה. "תראה, בנימין, ערימת
החציר של הזוג הרמלין כבר איננה. הם בטח כבר יצאו מזמן. מה זה?
הם בונים קיר חדש. מאיפה השיגו מלט?"