הרמזור בסמטה אדום ואף רכב אינו צפוי להגיח מכיוון התנועה
ולחלוף על פני מעבר החצייה. כמדי בוקר, כשאני מתקרבת לשולי
המדרכה, אני כבר רואה את עצמי בצדו השני של מעבר החצייה, מדלגת
בקלילות לעבר תחנת האוטובוס שנמצאת ממש מעבר לכביש.

שלא כמדי בוקר, מן הצד השני של הכביש מהלכים לאטם ארבעה שוטרים
במדים, שני גברים ושתי נשים. על פי קצב הליכתם ניכר שאין הם
בתפקיד, אבל אין לדעת. אני מרוצה מכך שהצלחתי להבחין בהם מבעוד
מועד - מה אני צריכה לחטוף כרגע דו''ח על חצייה באור אדום. הם
עומדים בגדה השנייה של הכביש. רגע של התמהמהות נראה על פניהם
כשאחד מהם, "המנהיג"', עושה מעשה ומתחיל לחצות בצעד מהוסס את
מעבר החצייה. האור עדיין אדום. אני מביטה בהם בתימהון ולא
מאמינה - ארבעתם חוצים את הכביש באור אדום כאחרון עברייני
הצווארון העובד. ברור לי שיהיה זה די מגוחך כרגע לשמור על החוק
ולהמתין שהאיש האדום יתחלף לירוק.

אני מתחילה לחצות את הכביש, ובעודי חולפת על פניהם, אני נוקבת
בהם מבט גאה ומסננת בזעם: "לא האמנתי שאגיע לרגע שבו אראה
שוטרים חוצים את הכביש באדום." הם, בתגובה, ממלמלים ביחד:
"אנחנו לא בתפקיד." אני ממשיכה: "פשוט גועל נפש."

מזל שלא נעצרתי על העלבת עובד ציבור.