נערה-אשה, טיפה יפה מדי - כך קבעתי, יושבת בתחנת האוטובוס של
קו 18 בכיכר רבין. הדבר הראשון שאליו אני שמה לב כשאני מתיישבת
לצידה, אלו נעלי העקב הגבוהות שלה, שכמותן אין לי אפילו עבור
אירועים חגיגיים במיוחד. ציפורניה עשויות כהלכה ומשוכות בלכה
אדומה ואיכותית, למרגלותיה מעוכה סיגריה שאך זה סיימה לעשן.
כמעט שאינה מזכה אותי במבט, מודעת היטב להופעתה המטופחת, לבושה
כולה שחורים, מאופרת ומפונדרקת. כהוכחה לכך שהיא אכן מודעת
לרושם שהיא עושה עלי ובכלל, היא שולפת מתיק המעצבים שלה פריט
מוקפד אחר - מראת ליפסטיק מוזהבת, וצובטת קלות את שפתיה,
כמסירה שאריות איפור סוררות או סתם כדי להעניק לעצמה טאצ'
אחרון של בוקר. עודי כותבת כל זאת, והנה היא מציתה עוד סיגריה.
השעה שמונה וחצי בבוקר וזו הסיגריה השניה שלה ב-10 הדקות
האחרונות. אני תוהה באיזה סוג של עבודה היא עובדת, איפה נתבע
אדם לכל כך הרבה טיפוח ואלגנטיות, אך לכל כך מעט שליטה עצמית
על הסוגרים.